IWILLNOTLOOKAWAY.ORG

מילון מונחים

סודאן: העמים, ההיסטוריה, מי נלחם ולמה

עודכן ב-22 באוקטובר 2026

החדשות מסודאן מדברות על ״שני גנרלים״, על ה-RSF, על דארפור ועל אל-פאשר, אבל רק לעתים רחוקות מסבירות מי הם העמים המעורבים, מאין נובעת המלחמה ומי מרוויח ממנה. כרטיס זה מרכז את הרקע ההכרחי. הוא מתעדכן: כל שינוי נרשם בסופו, עם תאריך ומקור.

הארץ והעמים

הנילוס חוצה את סודאן מדרום לצפון: בחרטום נפגשים הנילוס הלבן, שמגיע מאוגנדה, והנילוס הכחול, שמגיע מאתיופיה. לאורך הנהר ובמישור שבין שני הנילוסים, הג׳זירה, חי החלק העשיר והמיוצג ביותר של המדינה. מסביב משתרעות הפריפריות: המדבר בצפון, גבעות הים האדום במזרח, הסוואנות של כורדופן ודארפור במערב, הרי נובה והנילוס הכחול בדרום. כמו במדינות אפריקניות רבות, המרכז שולט והפריפריות מתנגדות.

הערה על המספרים. סודאן ספרה את הקבוצות האתניות במפקד אחד בלבד, מפקד 1956 (Human Rights Watch). מפקד האוכלוסין הכללי האחרון, ב-2008, עוד כלל את הדרום אך לא שאל על מוצא אתני; הספירה הייתה שנויה במחלוקת ולא חזרה על עצמה. זאת ועוד: ״ערבי״ בסודאן אינו קטגוריה ביולוגית. כך מכונה מי שדובר ערבית כשפת אם ומזדהה עם שושלת ערבית. בן פור שהפך לרועה נוודי יכול היה להיחשב לבקארה, כלומר לערבי (ספריית הקונגרס). לכן המספרים שלהלן הם משלושה סוגים, והסוג מצוין תמיד:

• מפקד 1956: השיעורים של אז, שכללו גם את הדרום, היום דרום סודאן;
• מפקד 2008: תושבי המדינות (מחוזות) שבהן חי עם מסוים, שאינם זהים לעם עצמו (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה);
• הערכה: הערכות של ארגונים עצמאיים, כמו Minority Rights Group.

האוכלוסייה הכוללת מוערכת היום בכ-50 מיליון (The National). כל העמים שלהלן אפריקנים; ההבחנה שחשובה במלחמה הזאת היא בין מי שמגדיר את עצמו ערבי לבין מי שלא.

• ערבים סודאנים — הקבוצה הגדולה ביותר. ב-1956 היו 39% מכל סודאן, כולל הדרום (מפקד 1956); ב-1983 היו כמעט 55% מאוכלוסיית מחוזות הצפון (ספריית הקונגרס). הם אינם גוש אחד. שבטי הנהר, כמו הג׳עליין, חיים לאורך הנילוס מצפון לחרטום: מהעולם הזה באה רוב האליטה ששולטת מאז העצמאות, כי המערכת הפוליטית העדיפה תמיד את הקבוצות הערביות והמוסלמיות סביב הבירה (Freedom House). הבקארה (״בעלי הבקר״) והאבאלה (״בעלי הגמלים״) הם רועים בכורדופן ובדארפור: ביניהם הריזייקאת, השבט של חמדתי, והמסירייה. מקרב הרועים האלה גייסה הממשלה בשנות ה-2000 את מיליציות הג׳נג׳וויד.
• פור — העם הגדול ביותר בדארפור, הנושאת את שמם: ״דאר פור״ פירושו ״ארץ הפור״. אין הערכה אמינה. הם חקלאים קבועים סביב רכס ג׳בל מרה, מוסלמים אך לא מתערבים, ועד 1916 הייתה להם סולטנות עצמאית (ספריית הקונגרס). בחמש המדינות של דארפור חיו ב-2008 כ-7.5 מיליון בני אדם (מפקד 2008), ולפי סוכנות המקלט של האיחוד האירופי, הקבוצות שאינן ערביות הן בין שני שלישים לשלושה רבעים מאוכלוסיית האזור (EUAA).
• זע׳אווה — אין הערכה אמינה. רועים נוודים למחצה בצפון דארפור, החיים משני צדי הגבול עם צ׳אד, שם רבים מהם ממלאים תפקידים חשובים בצבא (ספריית הקונגרס; אל-ג׳זירה). מנהיגיהן של שתיים מהתנועות החמושות העיקריות בדארפור, שהיום הן בעלות ברית של הצבא, הם בני זע׳אווה (ראו ״מי הוא מי״).
• מסאלית — כ-350,000 דוברים לפי Ethnologue ‏(2011), כפי שמצטטת ועדת הפליטים הקנדית (IRB קנדה). חקלאים במערב דארפור, סביב אל-ג׳ונינה. ב-2023 היו בין המטרות הראשונות של ה-RSF: לפי צוות מומחים של האו״ם, באל-ג׳ונינה נהרגו בין 10,000 ל-15,000 בני אדם (Justice Info).
• בג׳ה — כ-2–3 מיליון (הערכה, Minority Rights Group). הם חיים במזרח, בין גבעות הים האדום, פורט סודאן וכסלה, וחיו שם עוד לפני בוא הערבים. הם דוברים שפה משלהם, בדאווייה, ומוסלמים סופים. הם בין העניים ביותר במדינה (אותו מקור), אף שפורט סודאן, מוצא הים העיקרי, נמצאת על אדמתם.
• נובה — כ-3.7 מיליון (הערכה, Minority Rights Group, 2018); ב-1956 היו 6% (מפקד 1956). אין זה עם אחד אלא יותר מחמישים קהילות שונות היושבות בהרי נובה שבכורדופן הדרומית ודוברות שפות שונות. יש ביניהם מוסלמים, נוצרים ומאמינים בדתות מסורתיות. ב-1992 הכריז מושל כורדופן על ג׳יהאד נגדם (אותו מקור). התנועה החמושה שלהם, ה-SPLM-N, שולטת בחלק מההרים.
• נובים — ב-1956 היו 3% (מפקד 1956). הם חיים לאורך הנילוס בצפון הרחוק ובדרום מצרים, וצאצאי התרבויות הנוביות הקדומות. בשנות ה-60 הציף סכר אסואן המצרי את אדמותיהם: בין 35,000 ל-50,000 מהם הועברו לח׳שם אל-קירבה שבמזרח (ספריית הקונגרס).
• עמים ממוצא מערב-אפריקני (בסודאן מכונים ״פלאתה״) — ב-1990 מנו כמעט מיליון, כ-6.5% מהאוכלוסייה, כמעט 60% מהם ממוצא ניגרי (אותו מקור). רובם האוסה ופולאני שהגיעו בתקופות שונות.
• עמי הנילוס הכחול — אין הערכה אמינה. במדינת הנילוס הכחול, על הגבול עם אתיופיה ודרום סודאן, חיו ב-2008‏ 832,112 בני אדם (מפקד 2008). זה אזור של עמים קטנים רבים, חלקם נוצרים או מאמינים בדתות מסורתיות, שבו נלחם ה-SPLM-N מאז 2011.

דת: לפי הממשלה, כ-91% מהאוכלוסייה מוסלמים, כמעט כולם סונים עם מסורת סופית חזקה; הנוצרים חיים בעיקר בערים, בהרי נובה ובנילוס הכחול; פחות מ-1% מאמינים בדתות מסורתיות (מחלקת המדינה האמריקנית, 2019).

משאבים: זהב, נפט, אדמה פורייה ומי הנילוס, בעלי חיים, חוף הים האדום. סודאן היא יצרנית הזהב השלישית בגודלה באפריקה (אל-ג׳זירה). עם עצמאות הדרום ב-2011 איבדה כשלושה רבעים מתפוקת הנפט שלה (The New Humanitarian), והזהב הפך לסחורת הייצוא הראשונה: ב-2024 היה כמעט מחצית מהייצוא הרשום (Steptoe).

היסטוריה בקצרה

לפני הקולוניאליזם. לאורך הנילוס קמה אחת הממלכות העתיקות באפריקה, כוש. במאה ה-8 לפנה״ס כבשו מלכיה את מצרים ושלטו בה כמעט מאה שנה, כשושלת ה-25 של הפרעונים. במאה ה-6 לספירה התנצרו שלוש ממלכות נוביה, ונשארו נוצריות כמעט אלף שנה. ב-1504 קמה על הנילוס הכחול הסולטנות המוסלמית של הפונג׳, שבירתה סנאר (שגרירות סודאן בהולנד); במאה ה-17, במערב, ייסדו בני הפור את סולטנות דארפור (אוניברסיטת מקווארי).

הכיבוש הטורקי-מצרי (1821–1885). ב-1821 פלש לארץ צבאו של מוחמד עלי, הפאשה של מצרים העות׳מאנית. המטרה המוצהרת הייתה להשיג ״את הזהב והעבדים״ הדרושים לבניית המדינה המצרית (Fanack). מסים כבדים ודיכוי עוררו מרידות חוזרות ונשנות (אותו מקור). ב-1874 סופחה גם דארפור (מקווארי, שם).

המהדי (1881–1898). ב-1881 הכריז מטיף בשם מוחמד אחמד שהוא המהדי, הגואל שהאסלאם מצפה לו, והנהיג את המרד בשלטון הטורקי-מצרי. ב-1885 כבשו כוחותיו את חרטום והרגו את הגנרל הבריטי גורדון. מדינתו החזיקה שלוש-עשרה שנים: ב-2 בספטמבר 1898, באומדורמן, השמיד אותה הצבא האנגלו-מצרי של קיצ׳נר (National Army Museum).

הקונדומיניון האנגלו-מצרי (1899–1955). רשמית נשלטה סודאן במשותף בידי בריטניה ומצרים; בפועל שלטו הבריטים (Fanack). דארפור חזרה לעצמאות תחת הסולטן עלי דינאר ונכבשה רק ב-1916 (מקווארי, שם). שלוש בחירות קולוניאליות מכבידות עד היום:

• מרכז מפותח, פריפריות נשכחות. הבריטים השקיעו לאורך הנילוס: פורט סודאן ב-1906, מיזם הכותנה הגדול של הג׳זירה החל ב-1911, סכר סנאר ב-1925 (Fanack, שם). דארפור, כורדופן, המזרח והדרום נותרו כמעט בלי בתי ספר ובלי כבישים.
• שתי סודאן. החל ב-1922 אסרו ״פקודות המחוזות הסגורים״ על סודאנים מהצפון להיכנס לדרום ולסחור בו (Fanack, שם); החל ב-1930 הכינה ״המדיניות הדרומית״ את הדרום לעתיד נפרד, עם מיסיונרים נוצרים במקום המנהל הערבי (ספריית הקונגרס).
• השלטון לאנשי הנהר. עם העצמאות נשאר השלטון בידי הקבוצות הערביות והמוסלמיות באזור חרטום, שהמערכת הפוליטית העדיפה תמיד על חשבון דארפור, כורדופן הדרומית והנילוס הכחול (Freedom House).

העצמאות והמלחמות עם הדרום (1955–2005). באוגוסט 1955, חמישה חודשים לפני העצמאות, מרדו חיילים מהדרום: החלה מלחמת האזרחים הראשונה. העצמאות הגיעה ב-1 בינואר 1956. שנתיים אחר כך, ב-1958, תפס הגנרל עבוד את השלטון; ב-1964 הדיחה אותו התקוממות עממית; ב-1969 ביצע הקולונל נומיירי הפיכה חדשה. ב-1972 העניק הסכם אדיס אבבה אוטונומיה לדרום וסיים את המלחמה הראשונה. ב-1983 ביטל אותו נומיירי וכפה את השריעה על המדינה כולה ב״חוקי ספטמבר״: החלה מלחמת האזרחים השנייה, שבדרום הנהיגו ג׳ון גרנג וה-SPLA שלו (Refworld). היא נמשכה עד 2005 וגבתה כשני מיליון הרוגים (CFR).

בשיר (1989–2019). ב-30 ביוני 1989 תפס עומר אל-בשיר את השלטון בתמיכת האסלאמיסטים של חסן אל-תוראבי (Refworld, שם). בשנות ה-90 נכנסה סודאן לרשימה האמריקנית של מדינות התומכות בטרור, ונשארה בה 27 שנה (Africanews). ב-2000 הפיצה קבוצת אינטלקטואלים מדארפור בחשאי את ״הספר השחור״, שלפיו אליטות הנילוס מחזיקות ב-95% מהכוח ומהעושר במדינה (אל-ג׳זירה). ב-2003 מרדו התנועות החמושות של דארפור, ה-SLA וה-JEM. הממשלה הגיבה בחימוש מיליציות הג׳נג׳וויד, שגויסו מקרב רועים ערבים: כפרים שרופים, אונס, גירוש המוני של פור, זע׳אווה ומסאלית. ארצות הברית אישרה את הרס 2,964 כפרים בין 2003 ל-2009 (IRB קנדה). מספר ההרוגים כ-300,000 (CFR). ב-2005 העבירה מועצת הביטחון את דארפור לבית הדין הפלילי הבינלאומי, שב-2009 ביקש את מעצרו של בשיר וב-2010 הוסיף אישום ברצח עם נגד הפור, המסאלית והזע׳אווה (ICC). גם ב-2005 קבע הסכם השלום עם הדרום משאל עם: ב-2011 הצביע הדרום ונעשה עצמאי. ב-2013 הפך בשיר את הג׳נג׳וויד לכוח רשמי, כוחות התמיכה המהירה, בפיקודו של חמדתי וכפוף ישירות לו (CFR, שם; BBC, דרך allAfrica).

המהפכה והמעבר (2018–2021). בדצמבר 2018 פרצו הפגנות בכל המדינה. ב-11 באפריל 2019 הדיחו הצבא וה-RSF יחד את בשיר (HRW). ב-3 ביוני פיזרו כוחות בהובלת ה-RSF את השביתה מול מפקדת הצבא בחרטום: לפי איגוד הרופאים, בין 3 ל-18 ביוני נהרגו 124 בני אדם (אותו מקור). באוגוסט חתמו אנשי צבא ואזרחים על הסכם לחלוקת השלטון; ראש הממשלה היה הכלכלן עבדאללה חמדוק, בורהאן עמד בראש מועצת הריבונות וחמדתי היה סגנו. בדצמבר 2020 הוציאה ארצות הברית את סודאן מרשימת התומכות בטרור, אחרי שהמדינה הסכימה לשלם 335 מיליון דולר לנפגעי הפיגועים של 1998 ולנרמל את היחסים עם ישראל (Africanews).

ההפיכה והמלחמה (מאז 2021). ב-25 באוקטובר 2021 הפילו בורהאן וחמדתי יחד את הממשלה האזרחית. בדצמבר 2022 קבע הסכם מסגרת חזרה לשלטון אזרחי, אך לא קבע מועד לשילוב ה-RSF בצבא. בנקודה הזאת נפרדו דרכי שני הגנרלים: ב-15 באפריל 2023 פרצו קרבות בחרטום (CFR). הממשלה ברחה לפורט סודאן. ה-RSF כבשו חלק גדול מהבירה, ובמערב דארפור את אל-ג׳ונינה. במרץ 2025 כבש הצבא מחדש את חרטום; ב-26 באוקטובר 2025, אחרי מצור של שמונה-עשר חודשים, כבשו ה-RSF את אל-פאשר, העיר הגדולה האחרונה בדארפור שעוד הייתה בידי הצבא. לפי האו״ם, באותם ימים נהרגו יותר מ-6,000 בני אדם (People Daily, על פי ה-ICC והאו״ם).

שתי ממשלות (2025–2026). ביולי 2025 הכריזו ה-RSF ובעלי בריתם על ממשלה מקבילה, שמושבה בפועל בניאלה, בירת דרום דארפור (Sudan War Monitor). ב-11 בינואר 2026 חזרה ממשלת הצבא לחרטום אחרי כמעט שלוש שנים בפורט סודאן (אל-ג׳זירה). ב-2026 התקדם הצבא בכורדופן: בפברואר שבר את המצור על כדוגלי (אנדולו), ובאוקטובר כבש את אל-מזרוב ופנה לעבר א-נהוד (אל-ג׳זירה). ה-RSF מחזיקים כמעט בכל דארפור ותוקפים ברחפנים את ערי הצבא, עד הנילוס הכחול.

מי שולט וכיצד

לסודאן יש היום שתי ממשלות, ואף אחת מהן לא נבחרה. מאז נפילת בשיר לא נערכו בחירות, ואין פרלמנט (Freedom House).

• ממשלת הצבא, שמושבה בחרטום, היא זו שמחזיקה במושב של סודאן באו״ם (The National). בראשה עומדת מועצת הריבונות בראשות בורהאן; מאז מאי 2025 ראש הממשלה הוא המשפטן כאמל אדריס (אותו מקור).
• ממשלת ה-RSF, המכונה ממשלת ״השלום והאחדות״, צמחה מברית תאסיס (״ייסוד״) ומנהלת אותה מועצה נשיאותית בת חמישה-עשר חברים בראשות חמדתי; ראש הממשלה הוא מוחמד חסן אל-תעאישי (Sudan War Monitor).

שני מכונים עצמאיים, משתי מדינות שונות, מגיעים לאותה מסקנה:

• Freedom House (ארצות הברית), דוח 2026: נקודה אחת מתוך 100, ״לא חופשית״. היא איבדה נקודה לעומת השנה הקודמת בשל הרג וגירוש על רקע אתני (Freedom House).
• V-Dem (שוודיה), דוח 2026: ״אוטוקרטיה סגורה״, הקטגוריה של משטרים שבהם אין בחירות למי ששולט (V-Dem). מה מבדיל אוטוקרטיה מדמוקרטיה אנו מסבירים בערך אוטוקרטיה.

ב-22 בספטמבר 2026 הודיעה מחלקת המדינה האמריקנית שלא הצבא, לא ה-RSF ולא מנהיגיהם מייצגים שלטון לגיטימי: שניהם שולטים ״בכוח הנשק בלבד״ (The National). ממשלת חרטום דחתה את ההודעה.

מי הוא מי

מאין נובע הסכסוך

אנו משתמשים בארבע הרמות של המאמר שלנו האם מלחמות העולם הן ״מוסלמיות״?. כאן כמעט כל הלוחמים מוסלמים סונים: הדת אינה מפרידה בין הצדדים.

הקרקע: מרכז והפריפריות שלו. סודאן נולדה מכיבוש, הכיבוש הטורקי-מצרי של 1821, וגבולותיה הם אלה שקבעו קהיר ולונדון. במשך מאתיים שנה לקח המרכז שעל הנילוס מהפריפריות עבדים, חיילים, זהב ובקר, והחזיר מעט. הבריטים העמיקו את חוסר האיזון כשהשקיעו לאורך הנהר ובודדו את הדרום. אחרי העצמאות שמרו האליטות הערביות של הנילוס על המודל הזה: זו טענתו של ״הספר השחור״ מ-2000. כל המלחמות בדרום, בדארפור, בהרי נובה ובנילוס הכחול נובעות מכאן.

אין בכך כדי לנקות את הממשלות שבאו אחר כך. הקולוניאליזם הותיר את חוסר האיזון; חימוש חלק מהאוכלוסייה נגד חלק אחר היה בחירה שנעשתה בחרטום, בידי נומיירי, בידי בשיר ובידי הגנרלים שירשו אותו.

הניצוץ: שני צבאות למדינה אחת. בשיר הקים את ה-RSF כצבא אישי, נפרד מהצבא הסדיר ונאמן לו. אחרי נפילתו נאלצו שני הצבאות לחלוק בכוח ובעושר של המדינה. הסכם דצמבר 2022 דרש לאחד אותם, אבל בלי מועד; אף אחד משני הגנרלים לא רצה לוותר על הפיקוד. ב-15 באפריל 2023 הפך הסכסוך למלחמה.

הדגל: ערבים ולא-ערבים. אף צד אינו נלחם בשם המוצא האתני. אבל בדארפור הלכה המלחמה בקווים של מלחמת 2003. ה-RSF והמיליציות בעלות בריתם תקפו באופן שיטתי את המסאלית, הפור והזע׳אווה: לפי משלחת החקירה של האו״ם, האלימות הזאת באל-פאשר ״לא הייתה הפרזות אקראיות של מלחמה״ אלא מבצע מתוכנן (האו״ם בז׳נבה). בצד השני גייס הצבא מיליציות על בסיס שבטי ואסלאמיסטי, ואזרחים מהשבטים הערביים מואשמים בכך שהם עם ה-RSF. מאחורי המוצא האתני עומדת גם האדמה: שטחי המרעה של הרועים ושדות החקלאים, שהבצורת הפכה לנדירים יותר ויותר (HRW).

המכפיל החיצוני: נשק, זהב ונמלים. מלחמה ארוכה כל כך אינה מתנהלת בלי אספקה. הפרק הבא מתעד מי מספק לשני הצדדים, מי קונה את הזהב ומי רוצה נמל בים האדום.

מי מרוויח

אנו מתעדים אינטרסים מוצהרים או ניתנים לאימות, לא מניעים. כשגורם מכחיש, אנו אומרים זאת.

שני הגנרלים והזהב. עוד לפני שפיקד על ה-RSF, השתלט חמדתי על ג׳בל עאמר, מכרה הזהב הידני הגדול ביותר בדארפור. החברה של משפחתו, אל-ג׳ונייד, הפכה ליצואנית הזהב הגדולה במדינה (BBC, דרך allAfrica); ארצות הברית הטילה עליה סנקציות ביוני 2023 (Steptoe). ב-2015 גם ״מכר״ חמדתי את אנשיו לסעודיה ולאמירויות כדי שיילחמו בתימן (BBC, שם). אבל הזהב מממן גם את הצבא: ב-2024 ייצאה ממשלת פורט סודאן באופן רשמי זהב בשווי 1.97 מיליארד דולר, כמעט מחצית מכל הייצוא הרשום, ולפי חברת הכרייה הממשלתית 80% מהזהב יוצא מהמדינה בהברחה (Steptoe, שם). ביולי 2026 אסר האיחוד האירופי על רכישת זהב סודאני, בטענה ששני הצדדים מממנים כך את המלחמה; בריטניה הטילה סנקציות על מממן של ה-RSF ועל שלוש חברות כרייה ממשלתיות (אותו מקור).

איחוד האמירויות הערביות. לפי משלחת החקירה של האו״ם, יש ״יסוד סביר״ להניח שרשת עם בסיסים באמירויות, בצ׳אד, בלוב ובפונטלנד סיפקה ל-RSF נשק, רחפנים, דלק ושכירי חרב. האמירויות מכחישות כל מעורבות (כתבנו על כך ב״סודאן, המלחמה מרחוק״). האינטרסים המתועדים שלהן:

• הזהב: ב-2024 ייבאו האמירויות ישירות מסודאן 29 טון זהב, לעומת 17 ב-2023, לפי נתוני האו״ם שריכז ארגון Swissaid (Swissaid). האמירויות קונות את הזהב שמייצאת ממשלת הצבא, וארצות הברית, בריטניה והאיחוד האירופי הטילו סנקציות על סוחרים שמושבם באמירויות על שקנו זהב ממכרות ה-RSF (Steptoe). הרשויות באמירויות אמרו שהחברות האלה פעלו בלי רישיון בתוקף (אותו מקור);
• הים האדום: ב-2022 חתמו שתי חברות מהאמירויות על מיזם בשווי 6 מיליארד דולר לנמל ולאזור חקלאי באבו עמאמה, מצפון לפורט סודאן. בנובמבר 2024 ביטלה אותו ממשלת הצבא, בטענה שהאמירויות תומכות ב-RSF (The New Arab).

מצרים היא התומכת האזורית העיקרית של הצבא: מטוסים, תחמושת ומודיעין (CFR). היא רוצה ממשלה ידידותית מדרום לה, על הנילוס שממנו באים מימיה, בעוד הסכסוך עם אתיופיה על הסכר הגדול GERD נותר פתוח. לפי תחקירים עיתונאיים, ובהם תחקיר של הניו יורק טיימס, עברה מצרים מתמיכה להתערבות ישירה, עם רחפנים שממריאים מבסיס במדבר המצרי; קהיר מכחישה ואומרת שיש לה בסודאן רק מדריכים (Horn Review).

סעודיה מצהירה על ניטרליות ואירחה את שיחות ג׳דה ב-2023, אבל תומכת בלגיטימיות של הצבא (CFR). לפי העיתונות הכלכלית האפריקנית, חוזה של 1.5 מיליארד דולר לנשק פקיסטני לצבא, במימון ריאד, היה קשור להסכם על הזהב הסודאני עם בית הזיקוק הסעודי; רויטרס דיווחה שהוא בוטל באפריל 2026 אחרי מחאות של ממשלות מערביות (Steptoe).

טורקיה ואיראן. איראן סיפקה לצבא רחפני מוהאג׳ר-6 (CFR). משלחת האו״ם זיהתה, בצילומים של תקיפות הצבא, רחפנים התואמים דגמים טורקיים, אך לא ייחסה את אספקתם לאף מדינה (דיווחנו על כך ב״סודאן, המלחמה מרחוק״).

רוסיה החליפה סוס. החל ב-2017 כרתה זהב בסודאן חברת Meroe Gold, שלפי משרד האוצר האמריקני הייתה כיסוי לקבוצת ואגנר; ואגנר קשרה אחר כך קשרים עם חמדתי (אל-ג׳זירה). היום מוסקבה תומכת בצבא (CFR), והאינטרס הוא נמל: הסכם מ-2020 קובע בסיס ימי רוסי בפורט סודאן ל-25 שנה, עם עד ארבע ספינות ו-300 אנשי צבא. הוא מעולם לא אושרר, ובנובמבר 2025 אמר השגריר הרוסי שהוא ״הוקפא״ בגלל המלחמה (Kyiv Post); לפי הוול סטריט ג׳ורנל, בדצמבר הציע אותו הצבא שוב בתמורה לנשק (The New Arab). בנובמבר 2024 הטילה רוסיה וטו על החלטה של מועצת הביטחון שקראה להפסקת אש (אל-ג׳זירה).

השכנות. משלחת האו״ם מציינת את צ׳אד ואת מזרח לוב של הגנרל חפתר כצמתים של האספקה ל-RSF; צילומי לוויין ותחקירים עיתונאיים קושרים מתקנים צבאיים אתיופיים לאספקה ולאימון של ה-RSF (CFR). קניה אירחה בניירובי, בפברואר 2025, את החתימה על אמנת הממשלה המקבילה (אותו מקור).

ארצות הברית ואירופה. הן הטילו סנקציות על מנהיגי שני הצדדים ועל החברות שלהם. ארצות הברית קבעה בינואר 2025 שה-RSF ביצעו רצח עם, ובמאי 2025 שהצבא השתמש בנשק כימי ב-2024, האשמה שהממשלה דוחה (Justice Info). אבל האמירויות, מצרים וסעודיה, התומכות החיצוניות העיקריות של שני הצדדים, הן גם שותפות אסטרטגיות של וושינגטון ושל מדינות אירופה, ובהן איטליה. ותשומת הלב של אירופה נותרת קטנה בהרבה מאשר למלחמות אחרות, כפי שתיעדנו ב״למה אוקראינה ולא סודן״.

האסלאמיסטים. הם הורחקו מהשלטון במהפכת 2019, וחזרו לקו החזית כשהם נלחמים לצד הצבא (Asharq Al-Awsat). בעיני הקבוצות האזרחיות, נוכחותם היא אחת הסיבות לכך שהצבא מסרב לנהל משא ומתן; הצבא משיב שהמיליציות נתונות לפיקודו.

מי מתערב מבחוץ

• ״הרביעייה״ (ארצות הברית, סעודיה, מצרים, האמירויות). ב-12 בספטמבר 2025 אישרה מפת דרכים: הפסקת אש הומניטרית לשלושה חודשים, אחריה הפסקת אש קבועה ומעבר לממשלה אזרחית (Sudan Tribune). נכון ל-22 באוקטובר 2026, הפסקת האש לא נכנסה לתוקף מעולם. לפי רויטרס, ארצות הברית סירבה לתת לבורהאן אשרה לעצרת הכללית של האו״ם אחרי שדחה הפסקת אש של 90 יום (Sudan Tribune).
• האו״ם. מאז 2004 אוסרת מועצת הביטחון לספק נשק לדארפור (החלטות 1556 ו-1591). ב-12 בספטמבר 2026 חידשה את האמברגו אך השאירה אותו מוגבל לדארפור, בעוד ארצות הברית ומשלחת האו״ם ביקשו להרחיבו לכל המדינה (allAfrica). השליח האישי של המזכיר הכללי הוא שר החוץ הפיני לשעבר פקה האוויסטו, שמונה בפברואר 2026 (האו״ם). ב-5 באוקטובר 2026 חידשה מועצת זכויות האדם את משלחת החקירה לשנה; ממשלת סודאן דוחה אותה ואינה מעניקה אשרות לחבריה (allAfrica, שם).
• המדינות הקולטות. מתוך 4.3 מיליון הפליטים הסודאנים באזור, כ-1.4 מיליון נמצאים במצרים; האחרים בעיקר בצ׳אד ובדרום סודאן (האו״ם בז׳נבה, על פי נציבות הפליטים).

המחיר האנושי. איש אינו יודע כמה מתו. ארגון ACLED, שסופר רק הרג מתועד בקרבות, רשם לפחות 59,000 (AP, דרך AJC). מחקרים שמעריכים גם את המתים שלא נרשמו נותנים מספרים גבוהים בהרבה: לפי בית הספר לבריאות ולרפואה טרופית של לונדון, במדינת חרטום לבדה מתו מכל הסיבות יותר מ-61,000 בני אדם בארבעה-עשר החודשים הראשונים של המלחמה (LSHTM); לפי המכון הנורווגי PRIO, ייתכן שמספר ההרוגים ב-2025 הגיע ל-100,000 (PRIO). העקורים בתוך המדינה הם 8.8 מיליון (נציבות הפליטים, לפי נתוני ה-IOM, מאי 2026), והפליטים בחו״ל 4.3 מיליון. במאי היו 19.5 מיליון בני אדם, יותר מארבעה מכל עשרה, בחוסר ביטחון תזונתי חריף; ב-19 באוקטובר הזהירה מערכת IPC, המערכת הבינלאומית שמודדת רעב, שהאזורים בסיכון לרעב מתרחבים בדארפור ובכורדופן, גם בגלל הבצורת הקשורה לאל-ניניו (AP, דרך AJC).

המשפט הבינלאומי

האמנות. לפי מאגר המידע על המשפט ההומניטרי (Guide du droit humanitaire), סודאן:

• צד לאמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם מאז 2003;
• צד לאמנות ג'נבה מאז 1957 ולשני הפרוטוקולים הנוספים מאז 2006: השני מגן על אזרחים במלחמות פנימיות כמו זו;
• צד לאמנה בדבר נשק כימי מאז 1999 ולאמנה נגד עינויים מאז 2021;
• חתמה על חוקת רומא ב-2000 אבל לא אשררה אותה.

ה-RSF הם קבוצה חמושה, לא מדינה, אבל מחויבים למשפט ההומניטרי בדיוק כמו הצבא.

**בית הדין הפלילי הבינלאומי.** סודאן אינה צד לו, אבל ב-2005 העבירה אליו מועצת הביטחון את הפשעים שבוצעו בדארפור (החלטה 1593). לכן בית הדין יכול לשפוט את דארפור אך לא את חרטום, כורדופן או הנילוס הכחול. צווי המעצר נגד בשיר, שהוצאו ב-2009 וב-2010, מעולם לא בוצעו. ב-6 באוקטובר 2025 ניתנה ההרשעה הראשונה בעניין דארפור, של מפקד הג׳נג׳וויד לשעבר עלי כושייב, וב-9 בדצמבר העונש: 20 שנה (ICC). באשר למלחמה הנוכחית, התביעה חוקרת את הטבח באל-ג׳ונינה ובאל-פאשר ואומרת שיש בידיה ״ראיות קונקרטיות״ נגד מנהיגי ה-RSF, אך עוד לא הודיעה על כתבי אישום (People Daily). המבוקשים הסודאנים מופיעים בעמוד שלנו הנמלטים מבית הדין הפלילי הבינלאומי.

רצח העם. ב-19 בפברואר 2026 הגיעה משלחת החקירה של האו״ם למסקנה שבאל-פאשר ביצעו ה-RSF לפחות שלושה מהמעשים המנויים באמנת רצח העם נגד הזע׳אווה והפור: הריגה, פגיעה גופנית ונפשית חמורה, ותנאי חיים שנכפו כדי להשמיד את הקבוצה (האו״ם בז׳נבה). זו קביעה של ועדת חקירה, לא פסק דין; וכך גם הקביעה האמריקנית מינואר 2025. ה-RSF מכחישים הרג בהיקף נרחב. כתבנו על כך במניפסט שלנו למען סודאן.

**התיק בבית הדין הבינלאומי לצדק.** במרץ 2025 האשימה סודאן את האמירויות בשותפות לרצח העם של ה-RSF (CFR). ב-5 במאי 2025 דחה בית הדין את התיק בלי לבחון אותו לגופו: כשהצטרפו לאמנה, הוציאו האמירויות מסמכות בית הדין סכסוכים הנוגעים להן (הסתייגות לסעיף IX) (The East African). ההחלטה אינה אומרת דבר על השאלה אם ההאשמות מבוססות.

האחריות של האחרים. המשפט הבינלאומי אינו נוגע רק לשני הגנרלים:

• סעיף 1 המשותף לאמנות ג׳נבה מחייב את כל המדינות להבטיח את כיבוד המשפט ההומניטרי, ומדינה שעוזרת ביודעין למדינה אחרת להפר אותו נושאת באחריות. הסברנו זאת ב״סודאן, המלחמה מרחוק״;
• אמברגו האו״ם על דארפור מחייב את כל המדינות החברות; מי שמספק נשק ל-RSF בדארפור מפר אותו;
• אמנת רצח העם מחייבת את המדינות למנוע אותו, ולא רק להעניש עליו. ב-2007, בפסק הדין בעניין בוסניה נגד סרביה, קבע בית הדין הבינלאומי לצדק שכל מדינה חייבת להפעיל ״את כל האמצעים העומדים לרשותה באופן סביר״, ועוד יותר ככל שגדולה יכולתה להשפיע על מי שמבצע אותו (Opinio Juris).

ציר זמן

יומן שינויים

• 22 באוקטובר 2026: גרסה ראשונה.

מקורות: Human Rights Watch · ספריית הקונגרס · הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה · The National · Freedom House · EUAA · אל-ג׳זירה · IRB קנדה · Justice Info · Minority Rights Group · Minority Rights Group · מחלקת המדינה האמריקנית, 2019 · אל-ג׳זירה · The New Humanitarian · Steptoe · שגרירות סודאן בהולנד · אוניברסיטת מקווארי · Fanack · National Army Museum · Fanack · ספריית הקונגרס · Refworld · CFR · Africanews · ICC · BBC, דרך allAfrica · HRW · People Daily, על פי ה-ICC והאו״ם · Sudan War Monitor · אל-ג׳זירה · אנדולו · אל-ג׳זירה · V-Dem · אל-ג׳זירה · The Sentry · CBC · Asharq Al-Awsat · The New Arab · ויקיפדיה · CSW · Sudan Tribune · Sudans Post · האו״ם בז׳נבה · HRW · Swissaid · Horn Review · Kyiv Post · The New Arab · אל-ג׳זירה · Justice Info · Sudan Tribune · Sudan Tribune · allAfrica · האו״ם · האו״ם בז׳נבה, על פי נציבות הפליטים · AP, דרך AJC · LSHTM · PRIO · נציבות הפליטים, לפי נתוני ה-IOM, מאי 2026 · Guide du droit humanitaire · ICC · The East African · Opinio Juris

כתבות נוספות: סודאן, המלחמה מרחוק: מי מספק, מי מטיס, מי אמור לעצור אותה · סודאן: האו״ם מזהיר שמתקפה על אל-אוביד מסכנת פשעים בינלאומיים חדשים · למען סודאן — רצח העם שהעולם מסיט ממנו את מבטו · למה אוקראינה ולא סודן

כל החדשות והמניפסטים →