מילון מונחים

חוקת רומא: ארבעת הפשעים שהיא מגדירה, ושתי החידות שהיא משאירה פתוחות

עודכן ב-23 ביולי 2026

כשהאתר הזה מצטט את “סעיף 8 לחוקת רומא” בהקשר של פשע מלחמה, הוא מתייחס לטקסט האמנה שב-1998 הגדיר לראשונה, באופן קבוע, מה נחשב לפשע במשפט הפלילי הבינלאומי. זהו טקסט שונה מבית הדין הפלילי הבינלאומי שאותו טקסט יצר: כאן הנושא אינו המוסד, אלא מה שהחוקה קובעת בכתב כפשע — ושתי נקודות שהיא משאירה במכוון בלתי פתורות.

מה זו

אומצה ברומא ב-17 ביולי 1998 ברוב של 120 בעד, 7 נגד ו-21 נמנעות (ארצות הברית הייתה בין המתנגדות), נכנסה לתוקף ב-1 ביולי 2002, לאחר האשרור השישים. מבוא ו-13 חלקים מגדירים את הפשעים הניתנים להעמדה לדין, כללי הסמכות, מבנה בית הדין ושיתוף הפעולה הנדרש מהמדינות.

ארבעת הפשעים (סעיף 5)

החוקה מגדירה ארבע קטגוריות: רצח עם (סעיף 6), פשעים נגד האנושות (סעיף 7), פשעי מלחמה (סעיף 8), תוקפנות (סעיף 8bis). סעיף 8 — המצוטט ביותר באתר זה בהפרש ניכר — מונה עשרות התנהגויות ספציפיות אסורות בסכסוך מזוין: מתקיפות מכוונות באזרחים ועד העברה כפויה של אוכלוסייה, משימוש בנשק אסור ועד פגיעה בכבוד גופותיהם של אויבים הרוגים. באתר זה הוא צוטט בהקשר לשימוש בזרחן לבן בעזה ובלבנון, להריגת אישה בביתה שלה במנצורי תחת צו פינוי, ולחבלה בצינור נורד סטרים שהואשמה כפשע מלחמה על ידי בית משפט גרמני.

החידה הראשונה: התוקפנות כפשע עם הסמכות הצרה ביותר

התוקפנות היא הפשע היחיד מבין הארבעה עם משטר נפרד. הוגדרה רק ב-2010 בוועידת הסקירה בקמפאלה, סמכות בית הדין לגביה הופעלה רק ב-17 ביולי 2018 — עשרים שנה לאחר אימוץ החוקה. וגם לאחר ההפעלה, היא נותרת מצומצמת: בית הדין יכול לחקור תוקפנות רק אם גם המדינה התוקפת וגם המדינה המותקפת קיבלו את הסמכות הזו, למעט הפניה ממועצת הביטחון. זו הסיבה שרוסיה אינה יכולה להיות מועמדת לדין בבית הדין הפלילי הבינלאומי בגין התוקפנות נגד אוקראינה: היא מעולם לא קיבלה את הסמכות הספציפית הזו, והפניה ממועצת הביטחון חסומה על ידי הווטו שלה עצמה כחברה קבועה.

החידה הראשונה: החסינות

סעיף 27 לחוקה מכריז על חוסר הרלוונטיות של התפקיד הרשמי: ראש מדינה מכהן אינו נהנה מכל חסינות בפני בית הדין, לא כעילה לשלילת אחריות ולא כנסיבה מקלה. אך סעיף 98 אוסר על בית הדין לבקש את מסירתו של אדם אם הדבר יחייב את המדינה המתבקשת לפעול בניגוד להתחייבויותיה כלפי מדינה שלישית בענייני חסינות דיפלומטית — אלא אם אותה מדינה שלישית מוותרת על החסינות. התוצאה היא עמימות שמדינות מנצלות כשנוח להן: זהו בדיוק הטיעון שהשתמש בו שגריר ארה״ב באו״ם כדי לכנות את יוזמת ראש עיריית ניו יורק נגד נתניהו “הצגה פוליטית טהורה”, תוך הפניה גם לחסינות ראש מדינה וגם להגנות הסכם המושב של האו״ם לפקידים זרים בביקור — מקרה שכבר סוקר באתר זה.

החידה השנייה: הפרישה

סעיף 127 מתיר למדינה חברה לפרוש בהודעה מוקדמת של שנה. בורונדי עשתה זאת ראשונה, ב-2017; הפיליפינים ב-2019. פרט הנתפס לעיתים קרובות לא נכון: הפרישה אינה מוחקת את סמכות בית הדין על מעשים שאירעו בעודה המדינה חברה — היא חלה רק קדימה.

מקרים שכבר צוטטו באתר זה

השימוש בזרחן לבן בעזה ובלבנון, הריגת אזרחית בביתה שלה במנצורי שבלבנון, והחבלה בצינור נורד סטרים שהואשמה כפשע מלחמה על ידי בית משפט גרמני — כולם נקראו דרך סעיף 8 לחוקה, יחד, במקרים רבים, עם אמנת ג’נבה הרביעית שאותו סעיף עצמו מקודד כפשע.

מקורות: חוקת רומא, הטקסט המלא — בית הדין הפלילי הבינלאומי · החלטה ICC-ASP/16/Res.5 — הפעלת הסמכות על התוקפנות · הקואליציה לבית הדין הפלילי הבינלאומי — תיקוני קמפאלה

כל החדשות והמניפסטים →