מניפסט זה נכתב על ידי אדם אחד בלבד.

אני לא מייצג שום ארגון, מפלגה או תנועה. אני אזרח אירופי שנסע רבות בעבודתו ופגש אנשים מכל רקע — חברתי, דתי, פוליטי, גיאוגרפי. יש לי חברים יהודים, מוסלמים, קתולים וחילונים. הגיוון הזה אינו רקע דקורטיבי בחיי: זהו האופן שבו למדתי לחשוב.

בנוגע לסכסוך זה הקשבתי לכולם, החל מהקרובים ביותר אליי. חבריי היהודים העמידו אותי במבחן קשה. רציתי להבין את נקודת מבטם, חיפשתי אותה ברצינות, שקלתי אותה. אך בסופו של דבר מצאתי בפניי משהו שאיני יכול לקרוא לו טיעון: רק הצדקות למעשים שהמשפט הבין-לאומי מגדיר כבלתי חוקיים. והבנתי שהמשך השתיקה — כדי לא לפגוע בידידות או כדי לא להיראות מה שאיני — היה חוסר יושר. כלפיהם, לפני כל דבר אחר.

אני מאמין בנורמות המשפט הבין-לאומי לא כנוחות רטורית, אלא כבסיס אמיתי לדו-קיום אזרחי. אני מאמין במוסר המערבי במובנו העתיק והמרתיע ביותר: מוסר האנשים, לא של הפוליטיקה והכלכלה. בנושא זה הגענו לתחתית המוסרית. לנקודה שבה השתיקה חדלה להיות זהירות והופכת לשותפות לפשע.

אם אתה שותף לאמונה זו, המניפסט הזה שייך גם לך.

אתר זה אינו כלי תקשורת חסר פניות, ואינו טוען שהוא כזה. זהו פרויקט של אקטיביזם משפטי: אני משתמש במשפט הבינלאומי ככלי לחץ, לא כתרגיל אקדמי. הבחירה אילו עובדות לספר — ואילו לא — משקפת קו עריכתי מוגדר, המכוון לחשיפת הפרות המשפט הבינלאומי וזכויות האדם.

היכן שאני מבקש להישפט בו הוא בשיטה, לא בהיעדר עמדה. כל ידיעה שאני מפרסם חייבת לעמוד באותו מבחן, יהיה מי שיהיה: האם ההרשעה היתה עומדת אילו הוחלפו זהויות הצדדים？ אני לא תמיד מתחיל מאפס. הכיסוי של אתר זה כיום נוטה לכיוון הסכסוך הישראלי-פלסטיני — נושא שנוגע לי אישית, בזכות חברויות וחיים שחייתי בקרבת הסיפורים הללו, בעוד שבזירות רבות אחרות הידע ההתחלתי שלי היה כמעט אפסי. אני כותב זאת כאן כי זו האמת, לא כי הסוגיה נפתרה: גם כדי לתקן חוסר איזון זה התחלתי להשתמש בפרוטוקול מפורש לבחירת מה לעקוב, המוסבר בעמוד שיטה.