הפרדוקס של הזרימות

1/7 · ניתוח · 15 ביולי 2026

ישראל אפשרה ועודדה מימון קטארי לחמאס במשך שנים — חודש לפני ה-7 באוקטובר ביקשה עוד

המנגנון: איך זה עבד, פיזית

משנת 2018 ועד ה-7 באוקטובר 2023, קטאר העבירה כספי מזומן לעזה — פיזית, במזוודות, דרך מעבר ארז הישראלי — בשיא סביב 30-35 מיליון דולר בחודש. המשלוח הראשון, 15 מיליון דולר, הגיע בנובמבר 2018. לפי מקורות ישראליים, קטאר עצמה ביקשה מנתניהו להעלות את בקשות המימון שלו על הכתב — בצפותה שאולי בעתיד יכחיש שאישר אותן. הוא לא עשה זאת: ישיבת הקבינט הביטחוני הישראלי שאישרה את המנגנון, באוגוסט 2018, מתועדת, כמו גם התמיכה החוצה-ארגונית שנשמרה לאורך השנים על ידי צה"ל, המודיעין הצבאי, השב"כ, המוסד והמועצה לביטחון לאומי.

ההיגיון האסטרטגי: למה, לא רק איך

נתניהו הצדיק בפומבי את המהלך כצורך הומניטרי — "למנוע אסון בעזה". אך הצהרתו שלו ממרץ 2019 בישיבת מפלגה חושפת חישוב שונה: שמירה על עזה תחת חמאס ועל הגדה המערבית תחת הרשות הפלסטינית בראשות פת"ח תמנע כל תנועה לאומית פלסטינית מאוחדת — ולכן כל אפשרות ממשית למדינה פלסטינית. האלוף במיל' שלמה ברום סיכם את ההיגיון כך: "דרך יעילה אחת למנוע פתרון שתי המדינות היא להפריד בין רצועת עזה לגדה המערבית." לבחירה הייתה מקור מדויק: לאחר מלחמת עזה של 2014, נתניהו דחה הצעה סעודית לשקם את הרצועה על ידי הסרת חמאס והחלפתו ברשות הפלסטינית — הסכם שהיה מנרמל את היחסים עם ריאד — ובחר במקום זאת בערוץ המימון הקטארי, חרף אזהרות חוזרות ונשנות של המוסד.

איך הכסף הגיע לנשק: מנגנון ההחלפה

בין השנים 2012 ל-2018 קטאר הזרימה כ-1.1 מיליארד דולר לעזה, המיועדים רשמית למשכורות ממשלתיות, דלק וסיוע הומניטרי. איש אינו טוען שהכספים הללו הועברו ישירות לזרוע הצבאית של חמאס — אך, כפי שהסביר ל-New York Times אנליסט בכיר בדימוס של ה-CIA, "כסף הוא בר-החלפה: כל מה שחמאס לא נאלץ לשלם מהתקציב שלו שחרר את הכספים שלו עצמו לדברים אחרים." זהו אותו עיקרון שלפיו מימון ההוצאות האזרחיות של ארגון מאפשר לו להסיט את משאביו שלו לעבר מה שהמימון החיצוני הזה אינו מכסה — במקרה זה, לפי חקירת שב"כ שפורסמה במרץ, רשת המנהרות והארסנל ששימשו ב-7 באוקטובר 2023.

הניסיון לטשטש את האחריות

ביוני 2022 הגדיר ראש המוסד יוסי כהן בפומבי את הערוץ הקטארי "ברכה". חודש לפני ה-7 באוקטובר, בספטמבר 2023, נפגשו פקידים ישראלים עם שליח קטאר לעזה, מוחמד אל-עמאדי, כדי לבקש לא הפחתה אלא הגדלה של ההעברות. לאחר המתקפה, נתניהו חסם את הקמת ועדת חקירה ממלכתית לכשלים המדיניים-ביטחוניים שאפשרו אותה, והדיח את ראש השב"כ רונן בר, שביקש את הקמת אותה ועדה — הדחה שבית המשפט העליון של ישראל קבע שהייתה "בלתי הוגנת ובלתי חוקית".

פרשנות משפטית

אירוע זה אינו מהווה הפרה מבודדת יחידה של אמנה ספציפית, אלא נכנס תחת החובה הכללית של מדינות למנוע מימון ארגוני טרור, המעוגנת בהחלטה 1373 של מועצת הביטחון של האו"ם (2001). כאן החובה לא הופרה מרשלנות, אלא הושעתה במודע לטובת חישוב פוליטי מוצהר — לפי הודאתו הישירה של ראש ממשלת ישראל עצמו, לא לפי שחזור חיצוני.

השלכות — מבחן הסימטריה

אתר זה כבר גינה, ללא יוצא מן הכלל, מימון גורמים חמושים לא-מדינתיים כאשר מימון זה התהפך נגד החסויות עצמן או נגד אזרחים של צד שלישי. בתימן: 73 עובדי האו״ם עדיין עצורים באופן שרירותי בידי החות'ים, בעוד אל-חודיידה מדממת שוב תיעדנו כיצד איראן, באמצעות החות'ים, תומכת בפרוקסי הפועל כעת לפי אג'נדה עצמאית משלו — תקיפות על שיט מסחרי, טילים נגד ישראל — הרחק מעבר למנדט המקורי של טהראן. במאלי: הצבא ושכירי החרב הרוסים של Africa Corps מסדרים גופה בצורת צלב קרס לאחר הריגת ארבעה אזרחים הראינו כיצד רוסיה משתמשת בגורם פרה-צבאי — קבוצת וגנר לשעבר — המבצע הפרות שיטתיות מבלי שמוסקבה תישא באחריות ישירה עליהן.

אותו סטנדרט חל כאן. העובדה שקורבנותיה הסופיים של ה-7 באוקטובר היו אזרחים ישראלים אינה מזכה את ישראל מכך שבחרה, במודע ולטובת חישוב פוליטי מוצהר, להזין כלכלית את הארגון שביצע לאחר מכן את הטבח — ולא מכך שניסתה בהמשך לחסום את בירור אחריותה הפוליטית שלה בעניין. הערת יושר מתודולוגית: ההיסטוריה של חסות אמריקאית על פרוקסי שהתהפכו לאחר מכן נגד חסויותיהם שלהם (החל מהמוג'אהדין האפגניים) ראויה ליחס דומה — כתבה בפני עצמה, עם עובדות המאומתות אחת אחת, שטרם פורסמה באתר זה.

מקורות: טיימס אוף ישראל · טיימס אוף ישראל · CNN · סיאטל טיימס · הארץ · ג'רוזלם פוסט · TIME · +972 Magazine

2/7 · ניתוח · 15 ביולי 2026

ארצות הברית חימשה את המרד הסורי במשך חמש שנים, ואז סגרה את התוכנית כמתנה לפוטין

המנגנון: איך זה עבד, פיזית

משנת 2013 ועד 2017 הפעילה ה-CIA את "טימבר סיקמור" (Timber Sycamore), תוכנית חשאית לחימוש, אימון ומימון קבוצות מורדים סוריות "מתונות" נגד ממשלתו של בשאר אל-אסד. התוכנית פעלה משני מרכזי מבצעים — אחד בירדן (עמאן), השני בטורקיה (גזיאנטפ ואנטקיה) — שם חלקו פקידים מסעודיה, קטאר, צרפת ובריטניה מרחב עם ה-CIA. הנשק — רובי קלאשניקוב, מרגמות, רקטות RPG, טילי טאו נגד טנקים, ציוד ראיית לילה — נרכש ברובו בבלקן ובמזרח אירופה והוברח דרך טאשוצ'ו (טורקיה) ואל-עקבה (ירדן). לפי הערכות מסוימות, ה-CIA אימנה כ-10,000 לוחמים במהלך התוכנית, בעלות כוללת של למעלה ממיליארד דולר.

ההיגיון האסטרטגי

התוכנית נולדה ב-2012 ביוזמת מנהל ה-CIA דיוויד פטראוס, ואושרה בסתר על ידי הנשיא אובמה ב-2013. מטרתה המוצהרת הייתה להחליש את אסד ללא מעורבות צבאית ישירה של ארצות הברית, תוך הישענות על קונסורציום של בעלות ברית אזוריות — סעודיה, קטאר, טורקיה — שמימנו וחימשו קבוצות מורדים במקביל ל-CIA, לעיתים קרובות עם נשק שכבר היה במחזור עוד לפני ההשקה הרשמית של התוכנית ב-2012.

כישלון הסינון: לאן הגיע הנשק

תהליך "הסינון" (vetting) של קבוצות המורדים, שנועד למנוע מהנשק להגיע לידי ג'האדיסטים, לא עבד. מחקר בן שלוש שנים שמומן על ידי האיחוד האירופי וממשלת גרמניה קבע כי מאמצי החימוש של ארצות הברית ובעלות בריתה "הגדילו משמעותית את הכמות והאיכות" של הנשק העומד לרשות דאעש. פקידים בשירות המודיעין הירדני (General Intelligence Directorate) הרוויחו מיליוני דולרים מהברחת נשק התוכנית לשוק השחור. התברר שלרבות מהקבוצות החמושות שנתמכו היו קשרים לאל-קאעידה או לרשתות סלפיות-ג'האדיסטיות — בדיוק הסיכון ש"הסינון" נועד למנוע.

סוף התוכנית: מתנה מפורשת לפוטין

באמצע יוני 2017 החליט טראמפ לסיים את התוכנית לאחר פגישה עם מנהל ה-CIA מייק פומפאו ויועץ הביטחון הלאומי ה.ר. מקמאסטר — ימים ספורים לפני פגישתו הראשונה עם ולדימיר פוטין בפסגת ה-G20 בהמבורג (7 ביולי). וושינגטון פוסט חשף את ההחלטה ב-19 ביולי, בציטוט פקיד שכינה זאת אות מפורש למוסקבה לשיפור היחסים הדו-צדדיים. טראמפ אישר בעקיפין את קיומה של התוכנית החשאית כשתקף בטוויטר את הסיקור של וושינגטון פוסט, וכינה את התשלומים למורדים הסורים "עצומים, מסוכנים ומבזבזים" — למעשה חשף בפומבי מבצע שמעולם לא הוכר רשמית.

פרשנות משפטית

תמיכה בגורמים חמושים לא-מדינתיים המעורבים בסכסוך פנימי של מדינה אחרת מעלה שאלות ישירות בנוגע לעקרון אי-ההתערבות המעוגן במשפט הבינלאומי המנהגי ובמגילת האו"ם. בית הדין הבינלאומי לצדק, בתיק ניקרגואה נגד ארצות הברית (1986), כבר קבע שמימון וחימוש כוחות בלתי סדירים נגד ממשלה של צד שלישי מהווה הפרה של עקרון אי-ההתערבות, ללא קשר לאופי הממשלה המותקפת.

השלכות — מבחן הסימטריה

אתר זה כבר תיעד, עבור איראן (תימן: 73 עובדי האו״ם עדיין עצורים באופן שרירותי בידי החות'ים, בעוד אל-חודיידה מדממת שוב), רוסיה (מאלי: הצבא ושכירי החרב הרוסים של Africa Corps מסדרים גופה בצורת צלב קרס לאחר הריגת ארבעה אזרחים) וישראל (ישראל אפשרה ועודדה מימון קטארי לחמאס במשך שנים — חודש לפני ה-7 באוקטובר ביקשה עוד), אותו דפוס: מדינה מעניקה חסות לגורם חמוש לא-מדינתי משיקול אסטרטגי, וגורם זה חומק חלקית או לחלוטין משליטת החסות, כאשר ההשלכות נופלות על אזרחים של צד שלישי. טימבר סיקמור מיישמת את אותו דפוס על ארצות הברית: נשק שנרכש בכספי ציבור אמריקאיים הגיע, לפי מחקר עצמאי שמומן על ידי האיחוד האירופי, אל הארסנל של דאעש. העובדה שהתוכנית נסגרה לא בשל השלכותיה ההומניטריות או כישלון הסינון, אלא כמחווה של הפשרה כלפי רוסיה, מאשרת שההיגיון הגיאופוליטי גבר תמיד על הערכת ההשלכות האמיתיות בשטח — בדיוק כמו בשלושת המקרים שכבר תועדו.

מקורות: וושינגטון פוסט · רויטרס · אל ג'זירה · NBC News · מכון המלחמה המודרנית, ווסט פוינט · Irregular Warfare Initiative

3/7 · ניתוח · 15 ביולי 2026

ארבע פסיקות של בית הדין האירופי מגנות את פולין, רומניה, ליטא ומקדוניה על אירוח בתי כלא חשאיים של ה-CIA — איש בארצות הברית מעולם לא נשא באחריות לעינויים ההם

העובדות: ארבעה מקרים, תוכנית אחת

בין השנים 2012 ל-2018 הוציאו המותב הגדול ומותבים של בית הדין האירופי לזכויות אדם ארבע פסיקות שקבעו, בפירוט משפטי, את שותפותן של ארבע מדינות אירופיות בתוכנית המעצר החשאי והעינויים של ה-CIA בעשור שלאחר ה-11 בספטמבר.

המקרה הבולט ביותר — טעות בזיהוי: חאלד אל-מסרי, אזרח גרמני שהוחלף בטעות בפעיל אל-קאעידה בשל דמיון בשם, נעצר בגבול המקדוני ב-31 בדצמבר 2003, הוחזק ללא קשר עם העולם החיצון במשך 23 ימים במלון בסקופיה, ולאחר מכן נמסר לצוות הסגרה של ה-CIA בשדה התעופה — שם הותקף באלימות, כוסה ראשו וטס לאפגניסטן אל כלא הידוע בשם "Salt Pit". הוא נותר עצור שם כארבעה חודשים, עד שה-CIA עצמו הבין את הטעות בזיהוי. ב-13 בדצמבר 2012 קבע בית הדין פה אחד שהעובדות הוכחו "מעבר לכל ספק סביר", והגדיר את המקרה כהיעלמות כפויה וכעינויים, כאשר האחריות הישירה מוטלת על מקדוניה.

המתקנים בפולין, רומניה וליטא: עבד אל-רחים אל-נשירי (שנחשד בפיגוע על ה-USS Cole) ואבו זביידה (שנחשב לפעיל בכיר באל-קאעידה) הוחזקו במתקן חשאי של ה-CIA בפולין בין השנים 2002 ל-2003. ב-24 ביולי 2014 קבע בית הדין שפולין הפרה את סעיפים 3 (איסור עינויים), 5 (חירות), 6 (משפט הוגן), 8 (חיים פרטיים) ו-13 (סעד יעיל) של האמנה האירופית, וחייב אותה לשלם 100,000 יורו לכל אחד משני הגברים. בשנת 2018 הוציא בית הדין פסיקות כמעט זהות נגד רומניה (שם הוחזק אל-נשירי בשנים 2004-2005) וליטא (שם הוחזק אבו זביידה בשנים 2005-2006), וחייב אותן לשלם 100,000 יורו ו-100,000 יורו בתוספת 30,000 יורו הוצאות, בהתאמה.

הפרט המטריד ביותר: לפני הגעתו לפולין, הוחזק אבו זביידה במתקן חשאי של ה-CIA בתאילנד ב-2002, שם — כפי שנקבע — הוא הוכפף לשיטת ה"ואטרבורדינג" (הצפה מבוקרת). את המתקן ניהלה ג'ינה האספל, שמונתה ב-2018 למנהלת ה-CIA — אותו הארגון שניהל את תוכנית העינויים.

פרשנות משפטית

פסיקות בית הדין האירופי קובעות הפרות ישירות של סעיף 3 לאמנה האירופית (איסור מוחלט על עינויים, שאינו ניתן לגריעה בשום נסיבות) ושל אמנת האו״ם נגד עינויים (CAT). בכל ארבעת המקרים קבע בית הדין שהמדינות המארחות ידעו — או היו צריכות לדעת — למה ייחשפו העצורים, מה שהופך אותן לאחראיות ישירות לעינויים שנגרמו בשטחן שלהן, ולא רק לאירוח לוגיסטי גרידא.

השלכות — מבחן הסימטריה

אתר זה כבר תיעד, עבור איראן (תימן: 73 עובדי האו״ם עדיין עצורים באופן שרירותי בידי החות'ים, בעוד אל-חודיידה מדממת שוב), רוסיה (מאלי: הצבא ושכירי החרב הרוסים של Africa Corps מסדרים גופה בצורת צלב קרס לאחר הריגת ארבעה אזרחים), ישראל (ישראל אפשרה ועודדה מימון קטארי לחמאס במשך שנים — חודש לפני ה-7 באוקטובר ביקשה עוד) וארצות הברית (ארצות הברית חימשה את המרד הסורי במשך חמש שנים, ואז סגרה את התוכנית כמתנה לפוטין), כיצד החישוב הגיאופוליטי גובר באופן שיטתי על הערכת ההשלכות האמיתיות. כאן הדפוס חל על עינויים ישירים, לא על פרוקסי חמוש: ארצות הברית ניהלה תוכנית עינויים שיטתית, ארבע ממשלות אירופיות — לא משטרים שבדרך כלל מהווים יעד להאשמות אתר זה, אלא דמוקרטיות מערביות — שיתפו פעולה באופן פעיל, והאחראית על אחד המתקנים הקשים ביותר קודמה מאוחר יותר לראש אותו ארגון עצמו. אף פקיד ב-CIA מעולם לא הועמד לדין בארצות הברית על מעשים אלה; האחריות שנקבעה עד כה על ידי בתי המשפט מוטלת רק על המדינות האירופיות שאירחו את המתקנים, לא על מי שהורה על העינויים וביצע אותם בפועל.

מקורות: HUDOC — בית הדין האירופי לזכויות אדם · Open Society Justice Initiative · יוזמת זכויות אדם · BBC · מכון ליבר, ווסט פוינט

4/7 · ניתוח · 15 ביולי 2026

מאלי: הצבא ושכירי החרב הרוסים של Africa Corps מסדרים גופה בצורת צלב קרס לאחר הריגת ארבעה אזרחים

העובדות

ב-23 ביוני 2026, ליד טימבוקטו, סיירת משותפת של צבא מאלי ו-Africa Corps הרוסי (הארגון שהחליף את קבוצת וגנר לאחר מותו של יבגני פריגוז'ין) עברה בכפרים זרהו ואבקוירה, בגבול שבין מחוזות טימבוקטו וגאו. לאחר מעבר הסיירת, תושבים מצאו ארבעה אזרחים הרוגים: שני טוארגים בזרהו ושני סונגהאים באבקוירה, האחרונים נהרגו בתקיפת כטב"ם בעודם רוכבים על אופנוע. גופתו המפורקת של אחד הטוארגים סודרה בצורת צלב קרס על החול, ראשו הכרות הונח במרכז הגפיים.

מקורות מקומיים ואיגוד זכויות האדם המאלי CD-DPA אישרו שהקורבנות היו רועים מוכרים בקהילה, ללא כל קשר לקבוצות חמושות. מזכ"ל CD-DPA, טילה אג זייני, הגדיר את מה שקרה כהפרה של המשפט ההומניטרי שנועדה להפחיד את האוכלוסייה. לא צבא מאלי ולא Africa Corps הגיבו בפומבי לאירוע, חרף העובדה שהאחרון מפרסם באופן קבוע ברשתות החברתיות לאחר פעולות אחרות.

באותו יום, קבוצת הג'האד הקשורה לאל-קאעדה JNIM לקחה אחריות על תקיפה נפרדת נגד שיירה משותפת של הצבא ו-Africa Corps במחוז קאייס, ודיווחה על שישה הרוגים — אירוע נפרד אך מעיד על עוצמת הסכסוך בכמה חזיתות באותה מדינה באותו היום.

ההקשר הפוליטי: הג'ונטה הצבאית בראשות הקולונל אסימי גויטה גירשה את הכוחות הצרפתיים וסיימה את משימת השמירה על השלום של האו"ם MINUSMA, והחליפה אותה בשכירי חרב רוסים — בחירה שהוצגה לאוכלוסייה כהשבת ריבונות. כפי שאתר זה כבר דיווח בבורקינה פאסו פורשת מבית הדין הפלילי הבינלאומי בעודה נותרת המדינה הנפגעת ביותר מטרור בעולם, מאלי פרשה — יחד עם בורקינה פאסו וניז'ר — מאמנת רומא של בית הדין הפלילי הבינלאומי (ספטמבר 2025), ובכך הוציאה את עצמה במפורש מסמכות בית הדין שיכול היה לחקור אירועים כאלה.

פרשנות משפטית

הפגיעה בכבודן האישי של הגופות והריגת אזרחים ללא הבחנה מיעדים צבאיים מפרות את הסעיף השלישי המשותף לאמנות ז'נבה ואת המשפט ההומניטרי הבינלאומי המנהגי החל על סכסוכים מזוינים שאינם בין-לאומיים. הבמוי היה נכנס תחת "פגיעות בכבוד האישי", בר-העמדה לדין כפשע מלחמה לפי סעיף 8 לאמנת רומא — אמנה שמאלי פרשה ממנה זה עתה, מה שהופך את סיכון החסינות מעונש למוחשי.

השלכות — מבחן הסימטריה

אתר זה כבר גינה במקומות אחרים את נוכחותם והתנהלותם של כוחות פרה-צבאיים הקשורים לרוסיה; אותו סטנדרט חל כאן, ללא הנחה בשל היות הקורבן רועה מאלי ולא דמות בעלת מעמד בינלאומי. אך האחריות אינה חד-כיוונית: הסיירת הייתה משותפת — צבא מאלי הסדיר ו-Africa Corps יחד — ואף אחד מהם לא הגיב או גינה את מה שקרה. פרישתה של מאלי מאמנת רומא, דווקא כשאירועים מסוג זה מתרבים, היא עצמה מעשה פוליטי הראוי לגינוי, יהיה מי שיהיה מבצע ההריגה בפועל.

מקורות: Euromaidan Press · Modern Ghana · UNITED24 Media · UA.News

5/7 · ניתוח · 17 ביולי 2026

כטבמ״ים טורקיים וסיניים עבור חפטר: לוב נותרת זירת הפרה של אמברגו הנשק של האו״ם, כעת בשני צידי החזית

הרקע

כבר חמש עשרה שנה לוב חיה תחת אמברגו נשק שהוטל על ידי האומות המאוחדות. הוא היה אמור להיות הכלי שבאמצעותו הקהילה הבינלאומית שואבת דלק ממלחמת אזרחים שהתגבשה מאז לשני קטבים יריבים — ממשלה בטריפולי, ואיש חזק, הגנרל ח'ליפה חפטר, השולט במזרח המדינה. תצלומי הלוויין שפרסמה רויטרס בתחילת אפריל 2026 מספרים, עם זאת, סיפור לא נוח יותר: האמברגו הזה עדיין מתעקף כיום, ולא רק על ידי צד אחד.

העובדות

התצלומים, שצולמו בין סוף אפריל לדצמבר 2025 על ידי חברת Planet Labs ונותחו על ידי שלושה מומחים בלתי תלויים, מראים כטבמ״ים קרביים חונים בבסיס התעופה אל-חאדים, כמאה קילומטרים ממזרח לבנגזי — ממש בשטחו של חפטר. המומחים מזהים בביטחון סביר כטב״ם סיני, ה-Feilong-1, המיוצר על ידי חברת Zhongtian Feilong מסין, ולפחות שני כטבמ״ים טורקיים מדגם Bayraktar TB2, של חברת Baykar מאיסטנבול, שהתפרסמו במלחמות אוקראינה ונגורנו-קרבאך. באותה תקופה נראה כי הבסיס הורחב במגרשי אחסון חדשים, שנבנו ככל הנראה כדי לאכסן אותם.

למה זה חשוב: האמברגו שכטבמ״ים אלה מפרים אינו הבנה בלתי פורמלית, אלא החלטה מחייבת של מועצת הביטחון של האו״ם — החלטה 1970, שאושרה פה אחד ב-26 בפברואר 2011 מכוח פרק ז׳ של המגילה, המיועד לאיומים על השלום. מאז, פאנל מומחים בלתי תלוי, שהוקם זמן קצר לאחר מכן בהחלטה 1973, מופקד על מעקב אחר קיום האמברגו: הגילוי באל-חאדים נכלל בטיוטת דוח 2025 שלו, שאותה ראתה רויטרס. בתשובה לפניות העיתונאים, לא בייג׳ינג ולא אנקרה הגיבו; סין כבר הכחישה בעבר בפני פאנל האו״ם שרכיבים דומים הם ציוד צבאי, בטענה שמדובר בדגם שהוצא משימוש, המיועד לחילוץ ולחירום.

למה מבחן הסימטריה חשוב כאן

מה שהופך את הסיפור הזה למעניין עבור קוראי אתר זה אינו דווקא ההפרה עצמה — הפרות האמברגו על לוב מתועדות כבר שנים — אלא בצידו של מי מופיעים הכטבמ״ים הללו. טורקיה ידועה כתומכת הצבאית העיקרית של ממשלת טריפולי, יריבתו הוותיקה של חפטר: מציאת כטבמ״ים טורקיים גם בבסיסו של יריבו מסבכת כל קריאה נקייה של גושים מנוגדים, ומראה שעקיפת האמברגו אינה מומחיותו של צד אחד בלבד. בצידו של חפטר ממשיכים להיות מתועדים, בנפרד, גם תמיכות רוסיה ואיחוד האמירויות הערביות — שלא נדונות כאן כדי לא לערבב אירועים שונים תחת האשמה אחת.

עמדת הנאשמים

ממשלת סין כבר הודיעה, בהקשר אחר, כי אינה רואה בהאשמה בדבר האופי הצבאי של הציוד המדובר טענה מבוססת. לעומת זאת, ממשלת טורקיה ושתי היצרניות, Baykar ו-Zhongtian Feilong, כלל לא הגיבו לבקשות להבהרה — שתיקה שראוי לציין ככזו, מבלי להתייחס אליה כאל הודאה.

פרשנות משפטית — שיפוט המוצהר ככזה

חמש עשרה שנות אמברגו, פאנל של האו״ם המוקדש לאכיפתו, ועדיין כיום כטבמ״ים המגיעים משני צידי החזית: קשה שלא לראות בכך את סימנו של כלי שבפועל הלובי הפך לשקול יותר כהצהרת עקרונות מאשר כהרתעה ממשית.

מקורות: רויטרס · החלטת האו״ם 1970 (2011) · ועדת הסנקציות של האו״ם בנוגע ללוב

6/7 · ניתוח · 18 ביולי 2026

מיליארד דולר למרות הסנקציות: כיצד איראן ממשיכה לממן את חיזבאללה, חמאס והחות׳ים

הרקע

כבר שנים, בכל פעם שטיל חות׳י פוגע באונייה בים סוף, או שחיזבאללה מאיים על צפון ישראל, עולה אותה שאלה: מי משלם על כל זה? התשובה, המתועדת שנים על ידי חקירות פיננסיות אמריקאיות, לא השתנתה מעולם: טהראן. מה שהשתנה, בנובמבר 2025, הוא המספר שבכיר במשרד האוצר האמריקאי חשף בפומבי — ומספר זה מראה עד כמה המימון הזה שורד עשרות שנות סנקציות שנועדו במפורש לעצור אותו.

העובדות

ב-9 בנובמבר 2025 הודיע ג׳ון הרלי, סגן שר האוצר האמריקאי לענייני טרור ומודיעין פיננסי, כי איראן הצליחה להעביר לחיזבאללה כמיליארד דולר רק בשנת 2025, תוך עקיפת חבילת סנקציות מערבית כבדה. אין זה מקרה מבודד: לפי מועצת האטלנטיק, טהראן מספקת כבר שנים למעלה מ-700 מיליון דולר בשנה לחיזבאללה, ועד 100 מיליון דולר בשנה לחמאס ולארגונים חמושים פלסטיניים נוספים. משרד החוץ האמריקאי, בדו׳ח הרשמי שלו על טרור לשנת 2022, כותב כי איראן מספקת לחיזבאללה “את רוב המימון, האימונים, הנשק והחומרים הנפיצים שלו”. בדצמבר 2023 הטיל משרד האוצר האמריקאי סנקציות על רשת שהעבירה עשרות מיליוני דולרים, שמקורם במכירת נפט איראני, מכוח קודס של משמרות המהפכה אל החות׳ים בתימן — אותה מיליציה שמזה חודשים מאיימת על התנועה המסחרית בים סוף.

הכסף אינו הדבר היחיד הזורם מטהראן לארגונים אלה. לפי דו׳ח של הקונגרס האמריקאי, חיזבאללה מקבל מאיראן גם אימונים, חומרי נפץ ונשק העוברים דרך סוריה — ובתמורה מספק נשק ואימונים לחות׳ים, כאשר מפקדי חיזבאללה, כך על פי הדיווחים, סייעו במישרין למבצע החות׳י נגד ספינות בים סוף. מדובר בשרשרת, לא ביחס מבודד בין שני גורמים בלבד.

ציר ההתנגדות אינו גוש דתי — אלא רשת המוחזקת יחד באמצעות אינטרס משותף

כדאי להבין מהו באמת “ציר ההתנגדות”, כי אין מדובר בברית עדתית כפי שהיא נראית במבט ראשון. חיזבאללה הוא שיעי, כמו איראן: הקִרבה הדוקטרינרית אמיתית, ולכן הוא מהווה את הליבה המגובשת ביותר של הציר. חמאס, לעומת זאת, סוני — אמונה שונה מזו של טהראן, עם היסטוריה של קרעים פומביים: במהלך מלחמת האזרחים הסורית, חמאס עמד לצד המורדים נגד אסד, בעל בריתה של טהראן, ואיראן קיצצה לו את המימון לתקופה. שיקום הקשר לאחר מכן מראה שהדבק אינו אמונה משותפת אלא אינטרס הדדי מול אויב משותף. החות׳ים, לבסוף, הם זיידים — ענף בשיעה הרחוק הן מזה האיראני והן מזה של חיזבאללה — ועד לפני שנים ספורות היו לא יותר ממיליציה שבטית שולית באזור העני ביותר בתימן. העברה ממוקדת של טכנולוגיית טילים וכטבמ׳ים הפכה אותם לגורם המסוגל לאיים על אחד מנתיבי הסחר העמוסים בעולם.

לאחד שיעים, סונים וזיידים תחת דגל אחד דורש דבק חזק יותר מאמונה בלבד: דבק זה הוא התפקיד שהציר ממלא עבור טהראן. זהו הכלי שבאמצעותו איראן מקרינה כוח צבאי מעבר לגבולותיה מבלי לסכן ישירות את כוחותיה החמושים שלה — לוחמים שאינם איראנים רשמית מתים במקום חיילים איראנים. זהו גם, מבחינה היסטורית, גורם הרתעה: תקיפת איראן משמעה סיכון בתגובה במספר חזיתות בו-זמנית, מלבנון ועד תימן. הבנת הדבר מסייעת גם לקרוא טוב יותר מקרים דומים נוספים שכבר אומתו באתר זה: אין מדובר בשונה מהותית ממדינה המזיינת קבוצה הרחק משטחה שלה כדי לא לחשוף את כוחותיה שלה.

העמדה של טהראן ובעלות בריתה

טהראן אינה מכחישה את התמיכה הזו: היא תובעת אותה בגלוי כסולידריות פוליטית ואידאולוגית במסגרת מה שהיא מכנה “ציר ההתנגדות”. בכיר בחמאס, עלי בראכה, אישר זאת בראיון: “איראן נותנת לנו כסף ונשק”. אך אותו בכיר הקפיד להבהיר שחמאס “לא מקבל פקודות מאף אחד” — הבחנה חשובה, משום שארצות הברית עצמה, אף שתיעדה שנים את זרימת הכסף והנשק, הצהירה כי אין לה הוכחה ישירה לכך שאיראן פקדה על התקיפה ב-7 באוקטובר 2023 או ידעה עליה מראש. מימון קבוצה חמושה, אם כן, אינו שווה אוטומטית לפיקוד עליה — הבחנה החלה על איראן כמו על כל גורם מממן אחר.

למה מבחן הסימטריה חשוב כאן

אתר זה כבר אימת את אותו הדפוס — מדינה המממנת, מזיינת או מעלימה עין מקבוצה חמושה שאינה בשליטתה הישירה — ביישום על ישראל, ארצות הברית, רוסיה, טורקיה וסין. איראן אינה יוצאת דופן: היא משתמשת באותו מנגנון, עם אותו היגיון של הכחשה כשהדברים משתבשים. ההבדל, אם יש כזה, אינו במנגנון אלא בתפקידו המוצהר: עבור רוב הממשלות, תמיכה בקבוצה חמושה היא מהלך טקטי אחד מיני רבים; עבור איראן, התמיכה בציר ההתנגדות היא חלק מזהותה הפוליטית המוצהרת, לא אירוע מבודד להכחיש במקרה של מבוכה.

פרשנות משפטית

מימון שיטתי של קבוצות המוגדרות כארגוני טרור על ידי מספר מערכות משפט, לרבות עקיפה מתועדת של סנקציות מועצת הביטחון של האו׳ם ומשרד האוצר האמריקאי, מעלה שאלות ישירות של אחריות מדינתית על תמיכה בגורמים לא-מדינתיים המעורבים בהתקפות נגד אזרחים — עיקרון המוכר גם בפסיקת בית הדין הבינלאומי לצדק בנוגע לשליטה ואחריות על פעולות של קבוצות חמושות הנתמכות על ידי מדינה שלישית.

מקורות: הצהרת ג׳ון הרלי, משרד האוצר האמריקאי (9 בנובמבר 2025) · משרד החוץ האמריקאי, Country Reports on Terrorism 2022 · מועצת האטלנטיק · משרד האוצר האמריקאי/OFAC (7 בדצמבר 2023) · שירות המחקר של הקונגרס · NPR

7/7 · דעה · 18 ביולי 2026

הפרדוקס של הזרימות: כאשר אותה היד מזיינת את אויבה שלה

מאמר זה מנסה לענות על כך באמצעות רעיון פשוט: שימוש בקבוצות חמושות לא-מדינתיות ככלי כוח אינו החריג של איזה משטר "סורר". זוהי פרקטיקה שגרתית, המיושמת על ידי ממשלות המציגות עצמן כמנוגדות זו לזו — ומאשימות זו את זו בכך בדיוק, בעוד הן עושות אותו הדבר.

לכנות את מה שעושה יריב "טרור" ואת מה שעושה בעל ברית "ביטחון לאומי" נוח, אך זה מסתיר את המציאות: כמעט כל מעצמה, כאשר זה משרת אותה, תומכת בכוח חמוש שאינה שולטת בו ישירות, כדי להשיג תוצאה שלא הייתה משיגה עם כוחותיה שלה. הבעיה אינה שזה קורה. הבעיה היא כאשר זה מוכחש, או מוצדק רק עבור בעלות בריתה שלה.

כלי כדי לא לשים הכול באותה קטגוריה

לומר "כולם עושים ככה" יהיה נוח, אך זו עצלנות המתחפשת ליושר. כדי לשפוט כראוי דרושה שאלה נוספת: איזה סוג אלימות מייצרת התמיכה הזו? יש הבדל בין ממשלה המשתמשת בקבוצה חמושה כמהלך טקטי בחו"ל, בעודה נותרת בבית תחת פיקוח של עיתונות חופשית ובתי משפט עצמאיים — לבין ממשלה שעבורה האלימות, בתוך גבולותיה ומחוצה להם, היא עצם האופן שבו היא מתקיימת. במקרה הראשון מדובר בחישוב, ככל שיהיה ציני. במקרה השני, במערכת שלא הייתה יכולה להתקיים ללא אותה אלימות.

אתר זה אימת, מקור אחר מקור, שישה מקרים המסייעים לראות את המנגנון מכמה זוויות. ישראל אפשרה במשך שנים לכספי קטאר לזרום לחמאס, מימון שנסבל מתוך חישוב טקטי. ארצות הברית מופיעה פעמיים: נשק מתוכנית טימבר סיקמור הגיע לידיים הלא נכונות בסוריה, ועינויי מדינה בבתי הכלא הסודיים של הסי-איי-איי באירופה, המורשעים כיום בפסקי דין ממשיים של בית הדין האירופי לזכויות אדם. רוסיה שולחת את שכירי החרב שלה מה-Africa Corps למאלי, לצד הצבא המקומי, כאשר אזרחים נהרגים בתהליך. טורקיה, יחד עם סין, תומכת כעת צבאית בשני הצדדים של אותו סכסוך לובי, בניגוד לאמברגו של האו"ם. ואיראן העבירה לחיזבאללה כמעט מיליארד דולר בשנת 2025 בלבד, לפי משרד האוצר האמריקאי, בראש רשת הכוללת גם את חמאס והחות׳ים.

מדובר בממשלות שונות — ישראל, ארצות הברית, רוסיה, טורקיה, סין, איראן — שכל אחת תשתמש בשפה מנוגדת כדי לתאר את מדיניות החוץ שלה עצמה. אך המנגנון חוזר על עצמו בצורה זהה: גורם מדינתי המממן, מזיין או מעלים עין מכוח שאינו כפוף לו ישירות, ומתנער ממנו כאשר הדברים משתבשים.

מבין שישה מקרים אלה, איראן היא הקרובה ביותר לסוג השני של האלימות שתואר לעיל — לא מהלך טקטי מזדמן, אלא חלק מוצהר מזהותה הפוליטית שלה באמצעות מה שטהראן מכנה "ציר ההתנגדות": רשת המחזיקה יחד שיעים, סונים ואף זיידים (קבוצות דתיות הנמצאות לעיתים קרובות במתח זו עם זו) לא מתוך אמונה משותפת אלא מתוך אינטרס משותף מול אויב משותף. זהו הבדל מהותי משמעותי לעומת חמשת המקרים האחרים, ואין להשטיח אותו.

מי שמזיין קבוצה, לעיתים קרובות מאבד אותה

מי שמממן כוח חמוש נדיר שמצליח לשלוט בו במלואו, או לאורך זמן. כל גורם מממן מסוג זה סובל במוקדם או במאוחר מהרתיעה של מה שיצר: קבוצה שהוכשרה נגד אויב אחד פונה נגד מי שזיין אותה, או נגד בעלת ברית של מי שזיין אותה. אך יהיה זה שגוי באותה מידה לחשוב על קבוצות אלה כ"בובות" גרידא. יש להן אסטרטגיה משלהן, אידאולוגיה משלהן, חישוב משלהן — והן יודעות לנצל לטובתן את הכסף והנשק שהן מקבלות, בדיוק כפי שהמממנים שלהן מנצלים אותן.

גבולות ההשוואה הזו

השוואה כנה חייבת גם לומר היכן היא נעצרת. אחרת היא הופכת להיפך ממה שהיא מתיימרת להיות: במקום לבחון עובדות, היא פשוט שופטת את "המערב" או "אויביו" ללא קשר למה שהם עשו בפועל. שלושה דברים יש לומר בבירור.

ראשית: ברמה המעשית — כסף, נשק, אימונים הניתנים לקבוצה חמושה — החישוב זהה בכל מקום. אך המשפט הבינלאומי נותר אמת המידה המשותפת היחידה שיש לנו לשפוט את כולם באותו אופן, אף שנולד ב-1945 בקרב המנצחים דאז. להשתמש בו בכל זאת היא בחירה, ואנו מצהירים על כך בגלוי.

שנית: ממשלה המבצעת פשעים חמורים מעבר לגבולותיה, אך מאפשרת בבית עיתונות המסוגלת לחקור אותה ובתי משפט המסוגלים להרשיע אותה, אינה זהה לממשלה המבטלת מלכתחילה כל פיקוח מסוג זה. אין זו זיכוי לראשונה. זהו הבדל אמיתי, לא רק רטורי.

שלישית: השלכות דומות — מדינות כושלות, מלחמות אזרחים, הרוגים אזרחיים — אינן נובעות תמיד מאותן סיבות. קריסה אחת עשויה לנבוע מהתערבות המסירה כוח מבלי לחשב מה יבוא לאחר מכן. קריסה אחרת עשויה לנבוע מאסטרטגיה מכוונת ומתמשכת לאורך זמן. הכרה בכך שההשלכות דומות אינה אומרת שהאחריות ניתנת להחלפה.

העמדה של אתר זה

איננו נוקטים צד עם גוש מדינות כדי להאשים גוש אחר. החישוב הציני של ממשלה נותר ציני גם כאשר תעמולה של יריב היא זו שחושפת אותו — והתעמולה של אותו יריב נותרת תעמולה גם כאשר היא אומרת, לפעם אחת, את האמת על פשע של אחר. משימתנו אינה למצוא איזון בכל מחיר בין הצדדים. היא להביט בעובדות במבט יציב, מבלי לאפשר לאף ממשלה לשטוף את ידיה תוך שימוש בפשעי אחר כאליבי.

מקורות פנימיים: שישה הדיווחים המצוטטים, שפורסמו באתר זה עם אימות מקור אחר מקור. מקור הנימוק: מסמך עבודה פנימי "הפרדוקס של הזרימות", 16 ביולי 2026 (לא פורסם).