איך נולדת מלחמה

1/4 · ניתוח · 28 ביולי 2026

שלושים שנה בדרך למלחמה

הרקע

מלחמות לעיתים רחוקות פורצות מסיבה אחת בלבד. המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, שנכנסה ב-2026 לשנתה החמישית של לחימה נרחבת, נטועה בשורשים שמובילים שלושים שנה לפני היריה הראשונה — מקרה שימושי להבנת האופן שבו נבנית הסלמה, לרוב מבלי שאף צד מסוגל לעצור אותה בזמן.

השורשים (1990-2008)

ב-1990, במהלך המשא ומתן על איחוד גרמניה, אמר מזכיר המדינה האמריקאי ג׳יימס בייקר לגורבצ׳וב כי סמכות נאט״ו לא תזוז "אף לא סנטימטר מזרחה". מסמכים שסווגו וגולו מהארכיון הלאומי לביטחון (2017) מראים הבטחות דומות שחזרו על עצמן על ידי מנהיגים מערביים אחרים בחודשים שלאחר מכן. ההיסטוריונים חלוקים בשאלה עד כמה אלה הוגבלו לגרמניה בלבד; הם מסכימים ש**אף אחת מהן מעולם לא הוסדרה באמנה**. ב-1997 אמנת היסוד נאט״ו-רוסיה מעגנת, בחתימה רוסית, את זכותה של כל מדינה לבחור את בריתותיה. בעקבותיה שני גלי הרחבה (1999, 2004). ב-2008 פסגת בוקרשט מכריזה כי אוקראינה וגאורגיה "יהפכו לחברות", ללא לוח זמנים — עמימות שתתברר כמערערת יציבות יותר מכן או לא ברור.

ההתערבות שמעולם לא עובדה במלואה (2014)

בפברואר 2014 שיחת טלפון בין עוזרת מזכיר המדינה ויקטוריה נולנד לשגריר ג׳פרי פייט מיורטת ומופצת ברשת — ארה״ב מעולם לא חלקה על אמיתותה. לפי BBC, השיחה מראה את נולנד דנה בגלוי מי צריך להוביל את ממשלת אוקראינה העתידית: «אני חושבת שיאטס הוא האיש הנכון [...] קליץ׳ וטיאהניבוק צריכים להישאר בחוץ.» לאחר בריחת ינוקוביץ׳, יאצניוק אכן הופך לראש הממשלה. בעקבות זאת מגיעים סיפוח קרים על ידי רוסיה ומלחמת דונבאס. הסכמי מינסק (2014-2015) נותרים ברובם לא מיושמים בשל עמימות שמעולם לא נפתרה לגבי איזה תנאי צריך להתמלא קודם. הודאה של הקנצלרית לשעבר אנגלה מרקל ב-2022 — שההסכמים שירתו גם כדי "לתת לאוקראינה זמן להתחזק" — הזינה את חוסר האמון הרוסי, אך היא נותרת הצהרה פוליטית בדיעבד, לא עובדה שניתן לאמת באופן עצמאי.

הקפיצה האידאולוגית (2021)

ביולי 2021 מפרסם פוטין את המאמר «על האחדות ההיסטורית של הרוסים והאוקראינים» — שנוסף מאוחר יותר לקריאת חובה לצבא הרוסי. בו הוא טוען שרוסים ואוקראינים הם "עם אחד" ומטיל ספק בלגיטימיות של גבולות אוקראינה, ומכנה אותה "פרויקט אנטי-רוסי". מכאן ואילך הבעיה כבר אינה רק ביטחון צבאי, אלא הריבונות הלאומית האוקראינית עצמה — משהו שאף הסכם טכני על בסיסי טילים לא היה יכול לפתור. דצמבר 2021 מביא אולטימטום רוסי רשמי, שנדחה על ידי המערב.

הפלישה וטעות החישוב (2022)

ב-24 בפברואר 2022 פולשת רוסיה לאוקראינה בקנה מידה מלא. המתכננים הרוסים ציפו לכניעה תוך ימים. לפי Foreign Affairs (צ׳ראפ ורדצ׳נקו, בהתבסס על ראיונות ישירים עם מו"מים), הנסיגה הרוסית מקייב בסוף מרץ 2022 — שהוצגה על ידי מוסקבה כמחווה של רצון טוב — הייתה למעשה נסיגה כפויה, לאחר "שהרוסים העריכו יתר על המידה את יכולותיהם והמעיטו בערך ההתנגדות האוקראינית".

החלון שנסגר (איסטנבול, אפריל 2022)

עד אמצע אפריל 2022 הגיעו רוסיה ואוקראינה לטיוטת הסכם כמעט שלמה: ניטרליות אוקראינית תמורת ערבויות ביטחון מחמש המדינות הקבועות במועצת הביטחון של האו"ם. מו"ם אוקראיני הצהיר בפומבי כי "היינו קרובים מאוד לסיים את המלחמה". הסיבה לקריסת ההסכם נותרת שנויה במחלוקת: מוסקבה מייחסת את הקריסה ללחץ בריטי (מעולם לא אושר באופן עצמאי); הגרסה הרווחת במערב מייחסת זאת לבחירה של קייב, שהתחזקה בשטח והזדעזעה מגילויי בוצ׳ה, להמשיך במקום לקבל ויתורים כואבים.

האפקט ההפוך

האולטימטום מדצמבר 2021 והפלישה הניבו את ההפך הגמור מהמטרה שהוצהרה על ידי מוסקבה: לא נסיגת נאט״ו, אלא הצטרפות פינלנד (2023) ושוודיה (2024), שהכפילה את הגבול הישיר בין הברית לרוסיה.

מבחן הסימטריה

יש להפריד בין המישור המשפטי למישור ההתנהגותי. במישור המשפטי, הפלישה הרוסית אינה עומדת בדרישות סעיף 51 של מגילת האו"ם: לא היה תקיפה מזוינת אוקראינית להדוף, וזה נשאר נכון ללא קשר להמשך. במישור ההתנהגותי, אף אחד משלושת השחקנים המרכזיים אינו יוצא נקי: ההתערבות האמריקאית ב-2014, העמימות של מינסק המיוחסת ליותר מצד אחד, הבחירה האוקראינית להמשיך במלחמה לאחר איסטנבול. דבר מכל זה אינו מאזן מחדש את המישור המשפטי.

שיפוט עורכי

המקרה של רוסיה-אוקראינה מציג דפוס שיחזור על עצמו, בשינויים, בסכסוכים אחרים: דילמת ביטחון, נרטיב השולל את הלגיטימיות של הצד האחר, דיפלומטיה שהושארה עמומה במכוון, טעות חישוב, ולפחות הזדמנות דיפלומטית אמיתית אחת שהוחמצה. הבנת המנגנון הזה אינה נועדה לחלק אשמה באופן שווה — הפרת המשפט הבינלאומי נותרת עובדה נפרדת — אלא להבין מדוע מלחמות, ברגע שהוצתו, כה קשות לסגירה.

Fonti: BBC, תמלול שיחת נולנד-פייט (7 בפברואר 2014) · Christian Science Monitor (6 בפברואר 2014) · הארכיון הלאומי לביטחון, אוניברסיטת ג׳ורג׳ וושינגטון — "NATO Expansion: What Gorbachev Heard" (2017) · Atlantic Council / OSW Centre for Eastern Studies — המאמר של פוטין (יולי 2021) · Foreign Affairs, צ׳ראפ ורדצ׳נקו — "The Talks That Could Have Ended the War in Ukraine" · European Council on Foreign Relations — "Ukraine, Russia, and the Minsk agreements: A post-mortem"

2/4 · ניתוח · 28 ביולי 2026

הסכם שעבד, נקרע בכל זאת

הרקע

לעיתים סכסוך אינו נולד מהיעדר דיפלומטיה, אלא מהפסקתה החד-צדדית — גם כשהיא פעלה כראוי. הדרך שהובילה את ארצות הברית וישראל להפציץ את איראן ישירות פעמיים בתוך פחות משנה, תוך הריגת מנהיגה העליון, מתחילה בהסכם שגוף הפיקוח הבינלאומי אישר כמכובד.

ההסכם (2015-2018)

ביולי 2015 חתמו איראן, ארצות הברית, רוסיה, סין, בריטניה, צרפת וגרמניה על תוכנית הפעולה המקיפה המשותפת (JCPOA): מגבלות מחמירות על העשרת אורניום איראנית תמורת הסרת סנקציות, תחת משטר פיקוח של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (הסבא"א) שוושינגטון עצמה כינתה "חסר תקדים". ב-2017 כל ארבעת הדוחות הרבעוניים של הסבא"א מאשרים עמידה איראנית מלאה. ב-8 במאי 2018 הנשיא טראמפ נסוג באופן חד-צדדי מההסכם, וכינה אותו בפומבי "הסכם נורא וחד-צדדי". פרט שלעיתים קרובות מושמט אך ניתן לאימות: תזכיר הפרישה של הבית הלבן לא ציין הפרה איראנית כלשהי שהתרחשה במהלך ממשל טראמפ — רק הפרות נטענות מ-2016, בתקופת אובמה, בנוגע למגבלות מלאי המים הכבדים. הסנקציות האמריקאיות הוטלו מחדש.

התוצאה הצפויה (2018-2024)

לאחר שנשללו ממנה יתרונות ההסכם אך לא הייתה עוד כפופה למגבלותיו, איראן צמצמה בהדרגה את התחייבויותיה: הגבירה את ההעשרה, הגבילה את גישת המפקחים. זמן ה"פריצה" — הזמן שיידרש לצבור די חומר להתקן — ירד לפי הערכות מרכז לפיקוח על נשק ואי-הפצה מיותר משנה ל-3-4 חודשים. ב-2020 כטב"ם אמריקאי הרג את הגנרל קאסם סולימאני בבגדד. לאחר 7 באוקטובר 2023 ומלחמת עזה, איראן וישראל החליפו מכות ישירות פעמיים ב-2024.

מלחמת 12 הימים (יוני 2025)

ב-13 ביוני 2025 פתחה ישראל בתקיפות פתע נגד מתקנים גרעיניים וצבאיים איראניים, והרגה מפקדים בכירים במשמרות המהפכה. ב-22 ביוני תקפו ארצות הברית ישירות את פורדו, נתנז ואספהאן בפצצות חודרות-מגן — טראמפ כינה זאת משימה "מוגבלת וחד-פעמית". הפסקת אש נכנסה לתוקף ב-24 ביוני. ההערכות לגבי הנזק בפועל נבדלות מאוד לפי המקור: ארצות הברית מדברת על "השמדה"; דוח מודיעין צבאי אמריקאי שדלף ומודיעין ישראלי מתארים נזק חמור אך לא סופי, כאשר התוכנית עוכבה בחודשים, לא בשנים.

כישלון המשא ומתן והמלחמה השנייה (2026)

בפברואר 2026 נכשלו שיחות עקיפות בתיווך עומאני על הסכם חדש — שר החוץ האיראני רמז על נכונות לוויתורים, אך טראמפ אמר שהוא "לא נלהב" מהתוצאה. ב-28 בפברואר 2026 פתחו ארצות הברית וישראל במתקפה רחבת היקף חדשה — כמעט 900 תקיפות תוך 12 שעות — הפעם תוך הכרזה מפורשת על מטרת החלפת המשטר. המנהיג העליון עלי ח'אמנהאי נהרג בתקיפה הראשונה; בנו ירש אותו. הפסקת אש מותנית, בתיווך פקיסטני, נכנסה לתוקף ב-8 באפריל 2026.

מבחן הסימטריה

כאן המבחן שהופעל במקומות אחרים בסדרה זו הופך לקשה יותר ליישום, לא פחות. אם אמת המידה לשיפוט הפלישה הרוסית לאוקראינה היא "אין תקיפה מזוינת מתמשכת להדוף = אין הגנה עצמית לגיטימית לפי סעיף 51", אז אותה אמת מידה המיושמת על התקיפות האמריקאיות-ישראליות של 2025 ו-2026 — המכוונות נגד תוכנית גרעינית שטרם הפכה לנשק, בהיעדר תקיפה מזוינת איראנית מתמשכת — מובילה לאותה מסקנה משפטית. דוקטרינת "ההגנה העצמית המקדימה" נגד איום עתידי אינה מקובלת באופן שקט במשפט הבינלאומי. הריגת ראש מדינה והכרזה מפורשת על מטרת החלפת משטר קשות להבחנה, מבחינה עקרונית, מהתנהגות שהמערב מגנה ללא היסוס כאשר היא מיוחסת לגורמים אחרים.

שיפוט עורכי

מה שמקשר את המקרה הזה לקודם בסדרה אינו סימטריה של אשמה — העובדות וההפרות נותרות נבדלות — אלא המנגנון: הסכם שפעל כראוי, שנשבר באופן חד-צדדי על ידי אחד מהצדדים לו עצמו; הסלמה המזינה את עצמה משום שכל צד קורא במהלכו של הצד השני איום קיומי; וחלון דיפלומטי (שיחות עומאן מפברואר 2026) שהושאר להתפוגג זמן קצר לפני שהכוח המזוין תפס את מקומו.

Fonti: Britannica — "12-Day War" (יוני 2025) · Britannica — "2026 Iran war" · House of Commons Library — "Israel/US-Iran conflict 2026" · CFR, Global Conflict Tracker — "Iran's War With Israel and the United States" · Congressional Research Service — "U.S. Conflict with Iran" (26 במרץ 2026) · Center for Arms Control and Non-Proliferation — "The Iran Deal, Then and Now"

3/4 · ניתוח · 28 ביולי 2026

שלוש עשרה שנה כדי להפיל אדם שהמערב כבר ויתר על הפלתו

הרקע

מעטות המלחמות שמראות כה בבירור עד כמה סכסוך יכול להימשך מכוח האינרציה גרידא, גם לאחר שכל תומכיו החיצוניים העיקריים חדלו להאמין בו. סוריה בין 2011 ל-2024 היא המקרה המובהק.

ממרד למלחמת חסות (2011-2015)

מחאות האביב הערבי ב-2011 נגד בשאר אל-אסד הפכו למלחמת אזרחים לאחר דיכוי אלים מצד הממשלה. החל מ-2013 הסכסוך הבינלאמי במהירות: ה-CIA השיק את התוכנית הסודית Timber Sycamore לחימוש מורדים "מתונים" — כבר נסקר בפירוט, כולל כשל בבדיקת הרקע של הנשק והקשרים המתועדים של חלק מהקבוצות הממומנות לרשתות ג'יהאדיסטיות, בארה"ב חימשה את המרד הסורי במשך חמש שנים. ב-2015 התערבה רוסיה ישירות לצד אסד בחיל האוויר שלה, בעוד איראן וחיזבאללה סיפקו תמיכה קרקעית — והפכו את סוריה לזירת מלחמת החסות המרכזית של העשור.

הקיפאון והנטישה השקטה (2017-2024)

ב-2017 סגר ממשל טראמפ את Timber Sycamore, במה שפקיד אמריקאי תיאר לוושינגטון פוסט כאות מפורש למוסקבה — "פוטין ניצח בסוריה" — ימים ספורים לפני הפגישה הראשונה בין טראמפ לפוטין בפסגת ה-G20. מכאן ואילך נכנס הסכסוך לקיפאון בן שבע שנים: אסד השיב לעצמו שטח בתמיכה רוסית-איראנית, אך ללא נורמליזציה פוליטית, בעוד ארה"ב ואירופה חדלו להשקיע באופן פעיל בהחלפת המשטר והסתפקו בסנקציות.

הנפילה הפתאומית (נובמבר-דצמבר 2024)

ב-27 בנובמבר 2024 פתחה הַיְאַת תַחְרִיר אלשאם (HTS), בהנהגת אחמד א-שרע, בהתקפת פתע במחוז חלב — יום לאחר שהפסקת אש בין ישראל לחיזבאללה בלבנון נכנסה לתוקף, מה שצמצם את התמיכה הצבאית האיראנית/חיזבאללה הזמינה לאסד. חלב, עיר סוריה השנייה בגודלה, נפלה ב-1 בדצמבר; חמאה ב-5 בדצמבר; חומס, העיר השלישית בגודלה, ב-7 בדצמבר. ב-28 בנובמבר טס אסד באופן אישי למוסקבה לבקש סיוע צבאי רוסי — הבקשה נדחתה. הוא חזר לסוריה תוך שהוא משקר למפקדיו שלו שהסיוע יגיע. ב-8 בדצמבר 2024 נכנסו המורדים לדמשק בהתנגדות מינימלית, כוחות הממשלה נטשו את עמדותיהם; אסד ברח לרוסיה, שם קיבל מקלט. סוף שלוש עשרה שנות מלחמת אזרחים וחמישים שנות שלטון משפחת אסד.

מה שאחרי, עדיין לא יציב (2025-2026)

א-שרע הפך לנשיא זמני (ינואר 2025); ממשלת מעבר הוקמה במרץ 2025. סוריה שלאחר אסד ב-2026 אינה תיק סגור: 15.6 מיליון סורים מתוך 23 מיליון זקוקים לסיוע הומניטרי, ולחצן של טורקיה וגרמניה להחזרת פליטים נמשך חרף כך שנציבות האו"ם לפליטים שוללת רשמית את האפשרות של חזרה בטוחה — דינמיקה שכבר נסקרה בפירוט בהאו"ם אומר שאי אפשר לחזור לסוריה בבטחה.

מבחן הסימטריה ומנגנון ההסלמה

המקרה הסורי עוקב אחר אותו דפוס כמו המקרים האחרים בסדרה זו, עם שינוי משמעותי אחד: כאן לא טעות חישוב צבאית מייצרת את נקודת המפנה, אלא התשה בו-זמנית של משאבי מספר מעצמות חיצוניות בחזיתות אחרות — רוסיה הקשורה לאוקראינה, איראן וחיזבאללה שנחלשו מהעימות עם ישראל — שיוצרת את החלון לקריסה הפתאומית. זוהי תזכורת שימושית עבור המקרים האחרים בסדרה זו: סכסוך קפוא אינו סכסוך פתור, והוא עשוי להיפתח מחדש לא בשל תוקפנות חדשה, אלא פשוט משום שהתשומת לב עברה למקום אחר.

שיפוט עורכי

סירובה של רוסיה לסייע לאסד — בעל ברית שמוסקבה השקיעה בו שנים של התערבות צבאית ישירה — הוא אולי העובדה הרהוטה ביותר במקרה זה: היא מראה שאף תמיכה חיצונית, ותהי ממושכת ככל שתהיה, אינה מובטחת ברגע שהעלויות במקומות אחרים עולות על הערך האסטרטגי של המשך תמיכה בה.

Fonti: CNN — "The Assad regime ruled Syria for 50 years. Here's how it fell in less than two weeks" (דצמבר 2024) · EUAA (סוכנות המקלט של האיחוד האירופי) — "Country Focus: Syria" (מרץ 2025) · The Media Line — "The 12-Day Revolution: How Syria's Regime Collapsed After Years of War" · Gulf News — "Syria rebels' lightning offensive: 11 days to the fall of Damascus"

4/4 · דעה · 28 ביולי 2026

כיצד אירופה עלולה למצוא את עצמה במלחמה מבלי לבחור בה

הנחת יסוד מתודולוגית

זהו אינו כתבה עיתונאית. זהו תרגיל חיזוי מוצהר — מה עשוי לקרות, לא מה שקורה — הבנוי על אירועים אמיתיים שכבר אומתו, לא על ספקולציה טהורה. היכן שהתחזית מסתיימת והעובדה מתחילה, הדבר תמיד מסומן במפורש.

מה שכבר קורה

בין אוגוסט 2024 לפברואר 2026, לפי דוח של המכון הבינלאומי למחקרים אסטרטגיים (יולי 2026), מאות רחפנים טסו מעל המרחב האווירי של תריסר מדינות נאט״ו ואירלנד — כולל בסיסים הקשורים להרתעה הגרעינית של הברית, כגון ראמשטיין בגרמניה. פולין הפעילה את סעיף 4 של נאט״ו בספטמבר 2025 לאחר שֶ-19 רחפנים רוסיים חדרו למרחב האווירי שלה. רומניה ספגה, במאי 2026, פגיעת רחפן בבניין מגורים בגלאץ׳, שפצעה שני אנשים — מה שהנשיא הרומני כינה "האירוע הביטחוני החמור ביותר" מאז תחילת המלחמה. בלטביה, שרת הביטחון וראש הממשלה התפטרו ביוני 2026 לאחר שרחפנים (ככל הנראה אוקראיניים, שהוסטו על ידי רוסיה) הפרו את המרחב הלאומי ללא התרעה מוקדמת לציבור. בחזית האיראנית, במהלך המלחמה בפברואר-אפריל 2026, בסיסים בריטיים בבחריין, קטאר וקפריסין נפגעו ישירות מתגמול איראני, כאשר חיל האוויר המלכותי הבריטי הופעל בתפקיד הגנתי — מעורבות צבאית אירופית ישירה שכבר התרחשה, לא היפותטית.

תרחישים — רוסיה

הסביר ביותר אינו תקיפה מכוונת, אלא האירוע שיוצא משליטה: רחפן — רוסי או אוקראיני, שמקורו נותר לעיתים קרובות עמום במשך ימים — פוגע במטרה עם נפגעים רבים במדינת נאט״ו לפני שמערכות ההתרעה פועלות. עם כל אירוע נוסף, הסף לתגובה קולקטיבית (סעיף 5, לא רק סעיף 4) יורד מצבירה סטטיסטית, לא מהחלטה פוליטית בודדת. תרחישים אחרים, פחות סבירים אך לא זניחים: ייחוס משפטי רשמי לחבלה בתשתיות תת-ימיות (לפי מודל מקרה נורד סטרים, שכבר סוקר במקום אחר באתר זה); טעות במעורבות אווירית או ימית בין מטוסי נאט״ו ורוסיים; הסלמה הדרגתית אם נשק אירופי ארוך טווח יפגע בעומק גובר בשטח רוסי, מה שידחוף את מוסקבה לפגוע במפורש בשטחה של מדינת הספק עצמה, לא רק בשטח אוקראינה.

תרחישים — איראן

התקדים שכבר התרחש (בסיסים בריטיים שנפגעו, חיל האוויר המלכותי שהופעל) עשוי לחזור על עצמו עם מעצמה אירופית פחות נחושה להישאר "טהורה הגנתית". שיבוש בתעבורה המסחרית במיצר הורמוז המערב כלי שיט אירופיים יהפוך משבר אנרגיה לאירוע המחייב תגובה ימית ישירה — דפוס שכבר נראה ב"מלחמת המכליות" של 1984-88. ספקולטיבי יותר, אך לא ניתן לשלול: תקיפה על תשתיות קריטיות אירופיות המיוחסת לגורמי חסות איראניים.

מה על הדיפלומטיה לעשות — חזית רוסיה/נאט״ו

הכלי שהיה קיים וחסר כיום הוא מסמך וינה בדבר אמצעי בניית אמון וביטחון (OSCE, 1990-2011): חילופי מידע צבאי שנתיים, הודעה מוקדמת על תרגילים, בדיקות הדדיות בין 57 מדינות. רוסיה השעתה אותו הלכה למעשה מינואר 2022, ורשמית ממרץ 2022. זהו החלל המבני מאחורי כל אירוע רחפן: ללא הודעה מוקדמת או אימות משותף, כל עצם לא מזוהה נותר עמום מספיק זמן כדי להפוך למסוכן. אמצעים קונקרטיים זמינים: ערוץ טכני דו-צדדי למניעת התנגשות, נפרד מהערוצים הפוליטיים, לפי מודל הסכם ארה"ב-ברית המועצות מ-1972 בדבר אירועים בים או קו מניעת ההתנגשות ארה"ב-רוסיה בסוריה (2015-2024, שפעל גם בעיצומה של עוינות פוליטית מוחלטת); מנגנון ייחוס מהיר בחסות OSCE, שבשנת 2026 שוודיה, לא, שוויץ מכהנת בו כנשיאות מתחלפת; לחץ סימטרי גם על קייב להגביל שיגורי רחפנים ארוכי טווח בקרבת גבולות נאט״ו. עם זאת, אף אחד מהאמצעים הטכניים הללו אינו מחליף משא ומתן על הסכסוך הבסיסי: הוא מפחית את תדירות האירועים, אינו מבטל אותם.

מה על הדיפלומטיה לעשות — חזית איראן/אירופה

EMASoH (המודעות הימית האירופית במיצר הורמוז), משימה בהובלה צרפתית שהושקה ב-2020 ומבוססת באבו דאבי — מסלול דיפלומטי בתוספת מסלול צבאי (מבצע אג׳נור), 9 מדינות אירופיות — כבר קיימת, ותוכננה במפורש להפחתת הסלמה באמצעות נוכחות דיפלומטית וצבאית משותפת. מקורות עדכניים (מרץ 2026) מתארים אותה, עם זאת, כנתונה ללחץ הולך וגובר ביחס למנדט המקורי שלה. אמצעים קונקרטיים: חיזוק המסלול הדיפלומטי של EMASoH, הנראה לעין פחות כיום מהמסלול הצבאי אך תוכנן דווקא לדיאלוג אזורי; החזרת ה-E3 (צרפת, גרמניה, בריטניה) כערוץ משא ומתן מוכר בתיק הגרעיני, לא רק כמשקיף על המסלול הדו-צדדי ארה"ב-איראן; תקשורת אירופית מפורשת של אי-לוחמה, כדי להבחין באופן רשמי בין עמדת האיחוד האירופי לזו של ארה"ב/ישראל. גם כאן, המגבלה הבסיסית נותרת זהה: שום אמצעי ימי או דיפלומטי אירופי אינו פותר את הגורם השורשי, שהוא קריסת ה-JCPOA ב-2018.

שיפוט עורכי

באף אחת משתי החזיתות אין לאירופה כיום את הכלים שהיו לה לפני 2022, ולא את אלה שאיתם היא תוכננה ב-2020. השאלה הכנה ביותר אינה "מה על הדיפלומטיה לעשות" באופן מופשט, אלא האם אירופה משקיעה בבניית מחדש של ערוצים שפורקו, או שהיא מסתפקת בטיפול בתסמינים בכלים קטנים מדי ביחס להיקף הסיכון הנוכחי — האחרון נראה כקריאה הנאמנה ביותר לעובדות שנאספו.

Fonti: IISS — דוח על חדירות רחפנים (יולי 2026) · אל ג'זירה — אירוע רחפן ברומניה (מאי 2026) · נאט״ו — הצהרת סעיף 4 (ספטמבר 2025) · Christian Science Monitor — המשבר הממשלתי בלטביה (יוני 2026) · House of Commons Library — בסיסים בריטיים שנפגעו באיראן (2026) · Auswärtiges Amt / Arms Control Association — מסמך וינה · European Leadership Network / GRC — EMASoH