ניתוח

מ-1990 עד 2022: איך הגענו למלחמה באוקראינה

15 באוקטובר 2026 — אירופה

סדרה: הבחירות של אירופה · 3 מתוך 3

למה הכתבה הזאת

המלחמה הכוללת החלה ב-24 בפברואר 2022, אבל הקרע בין אירופה לרוסיה ותיק הרבה יותר. בכתבה הקודמת הפרדנו בין מי שהיה לו אינטרס בקרע לבין מי שגרם לו. כאן אנחנו מסדרים שלושים שנה לפי כלל אחד: על כל עובדה שלא נוחה לצד אחד, אנחנו מחפשים את העובדה שלא נוחה לצד השני; ואנחנו נותנים את רשות הדיבור לבתי הדין ולמשקיפים הבינלאומיים לפני הממשלות.

1990: ההבטחות בעל פה

ב-9 בפברואר 1990 אמר מזכיר המדינה האמריקאי ג'יימס בייקר לגורבצ'וב שלוש פעמים שנאט"ו לא יתקדם «אינץ' אחד» מזרחה. בוש, קוהל, מיטראן ות'אצ'ר אמרו דברים דומים. זאת מוכיחים המסמכים שפרסם ארכיון הביטחון הלאומי האמריקאי ב-2017.

אבל אף אחד מהמשפטים האלה לא נכנס לאמנה. האמנה על איחוד גרמניה אסרה רק הצבת כוחות זרים של נאט"ו ונשק גרעיני בשטח מזרח גרמניה לשעבר. ב-2014 אמר גורבצ'וב עצמו שההתרחבות במזרח אירופה לא עמדה אז על הפרק; אבל הוסיף שהמערב בגד ברוח ההסכמים ההם (האקדמיה הפדרלית הגרמנית למדיניות ביטחון).

על מה חתמה מוסקבה

• הלסינקי 1975 ואיסטנבול 1999: כל מדינה בוחרת בחופשיות את בריתותיה. אמנת איסטנבול קובעת גם שאף מדינה לא תחזק את ביטחונה על חשבון ביטחונן של אחרות, וזה הטיעון של מוסקבה; ושאף מדינה אינה יכולה לראות בחלק כלשהו של אירופה «אזור השפעה» שלה. שתי הנקודות מופיעות באותה פסקה.
• בודפשט 1994: אוקראינה מוותרת על הנשק הגרעיני שירשה מברית המועצות; רוסיה, ארצות הברית ובריטניה מתחייבות לכבד את גבולותיה.
• המסמך המייסד נאט"ו-רוסיה 1997: לאף צד אין זכות וטו על החלטות הצד השני.

ויתרה מזו, היו אלה מדינות מזרח אירופה שביקשו להצטרף לנאט"ו: פולין, הונגריה, צ'כיה והמדינות הבלטיות זוכרות את הפלישות והכיבוש הסובייטי.

משיתוף פעולה לעימות

1999. פולין, הונגריה וצ'כיה הצטרפו לנאט"ו. באותה שנה הפציץ נאט"ו את סרביה בגלל קוסובו בלי מנדט של האו"ם. מוסקבה לא תשכח זאת.

2002. זו עדיין תקופה של שיתוף פעולה: נוסדה מועצת נאט"ו-רוסיה. באותם חודשים אמר פוטין, לצד נשיא אוקראינה קוצ'מה, שהיחסים בין אוקראינה לנאט"ו הם «עניין של שני השותפים האלה» (הקרמלין).

2007-2008. במינכן תקף פוטין בגלוי את הסדר שמובילה ארצות הברית. אזהרות הגיעו גם מהמערב: כבר ב-1997 כינה הדיפלומט האמריקאי ג'ורג' קנאן את הרחבת נאט"ו הטעות החמורה ביותר של המדיניות האמריקאית אחרי המלחמה הקרה (ניו יורק טיימס, 5.2.1997). בפברואר 2008 כתב השגריר האמריקאי במוסקבה ויליאם ברנס לוושינגטון שכניסת אוקראינה לנאט"ו היא הקו האדום הבולט ביותר של כל האליטה הרוסית (מברק שפורסם בוויקיליקס, Fair Observer).

באפריל, בפסגת בוקרשט, הכריז נאט"ו שאוקראינה וגאורגיה «יהיו חברות» (נאט"ו, 3.4.2008), אבל גרמניה וצרפת חסמו את מסלול ההצטרפות הממשי. התוצאה: מוסקבה הרגישה מאוימת, וקייב לא קיבלה הגנה. באוגוסט פרצה מלחמת גאורגיה; חקירה שהזמין האיחוד האירופי קבעה לימים שטביליסי ירתה ראשונה, אבל התגובה הרוסית חרגה מגבולות ההגנה העצמית (RTÉ, על דוח טליאוויני).

גם אז הדרך לא הייתה כתובה מראש: ב-2010 חתמו ארצות הברית ורוסיה על אמנה חדשה על נשק גרעיני; ב-2012 הצטרפה רוסיה לארגון הסחר העולמי בברכתה של אירופה (המכון האוניברסיטאי האירופי).

2013: מדינה אחת, שני שווקים

הקרע האמיתי נולד מסכסוך כלכלי. מוסקבה רצתה את אוקראינה באיחוד המכס שלה; בריסל הציעה לה הסכם סחר חופשי. את שניהם יחד אי אפשר היה לקבל.

באוגוסט 2013 עצרה רוסיה סחורות אוקראיניות בגבול במשך שבוע (המרכז ללימודי המזרח). יועץ של פוטין כינה את החתימה עם אירופה «התאבדות» (רויטרס דרך מוסקו טיימס). בנובמבר ויתר הנשיא ינוקוביץ' על החתימה; ב-17 בדצמבר הציעה לו מוסקבה 15 מיליארד דולר והוזלה של שליש במחיר הגז (מוסקו טיימס). מכאן החלו מחאות המיידאן.

2014: המיידאן, קרים, דונבאס

המיידאן. אחרי שלושה חודשי מחאה נמלט ינוקוביץ' בפברואר. בין 18 ל-20 בפברואר בלבד נהרגו במרכז קייב 73 אזרחים ו-11 שוטרים (Hromadske). בתחילת פברואר כבר דלפה שיחה מוקלטת שבה הדיפלומטית האמריקאית ויקטוריה נולנד דנה עם השגריר במי צריך להיכנס לממשלה, ומקללת את האיחוד האירופי (MPR, על פי AP): וושינגטון רצתה להשפיע, ולא הסכימה עם בריסל.

הימין הקיצוני. הוא קיים וחמוש. גדוד אזוב נוסד ב-2014 ומפקדו הראשון בא מקבוצה ניאו-נאצית; ב-2018 אסר הקונגרס האמריקאי לממן אותו (The Hill, כפי שפורסם על ידי חבר הקונגרס רו קאנה). אבל בקלפי משקלו זניח: ב-2019 קיבל הימין הקיצוני כולו, ברשימה משותפת, 2.15% ולא נכנס לפרלמנט (המכון השוודי לעניינים בינלאומיים). באותה שנה נבחר זלנסקי, ממשפחה יהודית, ב-73%.

קרים ודונבאס. במרץ סיפחה רוסיה את קרים; העצרת הכללית של האו"ם הכריזה על משאל העם כבטל ברוב של 100 קולות מול 11 ו-58 נמנעים (ספריית הקונגרס). באפריל כבשה קבוצה חמושה בהנהגת איגור גירקין, קצין לשעבר במודיעין הרוסי, את סלובניאנסק. גירקין אמר לימים שהוא זה ש«לחץ על ההדק של המלחמה», אבל גם הודה שעד הקיץ רוב הלוחמים היו מקומיים (מוסקו טיימס). ב-2025 קבע בית הדין האירופי לזכויות אדם שרוסיה שלטה באזורים הבדלניים מ-11 במאי 2014 ושהיא אחראית להפלת טיסה MH17 (בית הדין האירופי לזכויות אדם, 9.7.2025).

אודסה. ב-2 במאי גבו העימותים בין המונים פרו-אוקראיניים ופרו-רוסיים 48 הרוגים, מהם 42 בשריפה בבית האיגודים המקצועיים, שבו התבצרו פעילים פרו-רוסיים (Kyiv Post). ב-2025 הרשיע בית הדין האירופי לזכויות אדם את אוקראינה בכך שלא מנעה את האלימות, לא הצילה את הקורבנות ולא חקרה כראוי (בית הדין האירופי לזכויות אדם, 13.3.2025).

ההרוגים. האו"ם מנה כ-14,300 הרוגים בין 2014 ל-2021, מהם לפחות 3,404 אזרחים, רובם בשנתיים הראשונות (נציבות האו"ם לזכויות אדם).

מינסק: הסכם שאיש לא כיבד

הסכמי מינסק (2014-2015) קבעו הפסקת אש, הוצאת נשק וכוחות זרים ואוטונומיה לדונבאס. הם לא יושמו מעולם. ב-2022 אמרה מרקל שמינסק שימש גם כדי לקנות זמן לאוקראינה להתחזק (טאס, על פי די צייט): בעיני מוסקבה, זו הוכחה לחוסר תום הלב של המערב. אבל רוסיה מעולם לא הוציאה את כוחותיה כפי שההסכמים דרשו.

השבועות האחרונים

בימים שלפני הפלישה תיעדו משקיפי OSCE זינוק בהפגזות לאורך החזית: יותר מ-2,100 הפרות של הפסקת האש באזור דונצק בין 18 ל-20 בפברואר 2022 (OSCE). שני הצדדים האשימו זה את זה.

מוסקבה הצדיקה את הפלישה ב«רצח עם» לכאורה של דוברי הרוסית בדונבאס. במרץ 2022 קבע בית הדין הבינלאומי לצדק שאין ראיות לרצח עם כזה (בית הדין הבינלאומי לצדק).

ההערכה שלנו

סעיף זה מבטא את עמדת האתר. הוא נפרד מהעובדות שהוצגו לעיל.

להסביר אין פירושו להצדיק. המערב נתן ערבויות בעל פה ואחר כך התעלם מהן; התעלם מאזהרות הדיפלומטים שלו; ובבוקרשט בחר בפתרון הגרוע מכולם: להכריז על הצטרפות בלי להעניק אותה. וושינגטון ניסתה להשפיע על הממשלה שנולדה אחרי המיידאן. באוקראינה נסבל ימין קיצוני חמוש זמן רב מדי, והמדינה כשלה באודסה. אלה עובדות, וסיפור הגון חייב לכלול אותן.

אבל רוסיה חתמה על זכותה של כל מדינה לבחור את בריתותיה, וערבה לגבולות אוקראינה. היא מנעה בחסימת סחר בחירה כלכלית של קייב, ואחר כך תפסה את קרים ואת דונבאס. שום טעות של המערב אינה הופכת את הפלישה ללגיטימית: מגילת האו"ם אוסרת שימוש בכוח על כולם, גם על מי שמרגיש מאוים. זה קנה המידה שאנחנו מחילים על וושינגטון, וצריך להחיל אותו גם על מוסקבה.

מה לעקוב אחריו

• הכתבה הבאה בסדרה: הבחירות של אירופה אחרי 2022 ומחירן.
• העתירות האישיות נגד רוסיה בבית הדין האירופי לזכויות אדם אחרי פסק הדין מיולי 2025.

מקורות: ארכיון הביטחון הלאומי האמריקאי · האקדמיה הפדרלית הגרמנית למדיניות ביטחון · אמנת איסטנבול · הקרמלין · ניו יורק טיימס, 5.2.1997 · Fair Observer · נאט"ו, 3.4.2008 · RTÉ, על דוח טליאוויני · המכון האוניברסיטאי האירופי · המרכז ללימודי המזרח · רויטרס דרך מוסקו טיימס · מוסקו טיימס · Hromadske · MPR, על פי AP · The Hill, כפי שפורסם על ידי חבר הקונגרס רו קאנה · המכון השוודי לעניינים בינלאומיים · ספריית הקונגרס · מוסקו טיימס · בית הדין האירופי לזכויות אדם, 9.7.2025 · Kyiv Post · בית הדין האירופי לזכויות אדם, 13.3.2025 · נציבות האו"ם לזכויות אדם · טאס, על פי די צייט · OSCE · בית הדין הבינלאומי לצדק

כתבות נוספות: השוק האירו-רוסי שהדאיג את וושינגטון: מה אומרים המספרים · לאי-הכרה בהתנהלות הפדרציה הרוסית

כל החדשות והמניפסטים →