ניתוח

קובה בחושך: האמברגו, הנפט שנחסם וההצבעה שהאו"ם חוזר עליה כבר שלושים שנה

20 באוקטובר 2026 — הוואנה / ניו יורק

הרקע

למה יש אמברגו. הנימוקים השתנו שלוש פעמים.

הראשון הוא המהפכה. פידל קסטרו עולה לשלטון ב-1959. בקיץ 1960 קובה מפקיעה את בתי הזיקוק האמריקאיים, שסירבו לזקק נפט סובייטי; וושינגטון מקצצת את רכישות הסוכר הקובני, והוואנה מגיבה בהלאמת כל הרכוש האמריקאי באי, ללא פיצוי. באוקטובר 1960 ארצות הברית אוסרת על יצוא לקובה, למעט מזון ותרופות. בינואר 1961 היא מנתקת את היחסים הדיפלומטיים, באפריל היא תומכת בנחיתה הכושלת של גולים במפרץ החזירים, וב-7 בפברואר 1962 קנדי מטיל אמברגו כמעט מלא. באוקטובר, עם הטילים הסובייטיים באי, קובה הופכת לחזית המסוכנת ביותר של המלחמה הקרה. הנימוקים היו שניים: הרכוש שהוחרם, שבגינו אישרה ממשלת ארצות הברית יותר מ-5,900 תביעות פיצוי, והברית עם מוסקבה (שירות המחקר של הקונגרס).

השני הוא הדמוקרטיה. עם היעלמות ברית המועצות האיום הצבאי מתפוגג, אבל האמברגו אינו מוסר: הוא הופך לחוק ומחמיר. חוק מ-1992 מרחיב אותו לחברות בנות זרות של חברות אמריקאיות. בפברואר 1996 מטוסי קרב קובניים מפילים שני מטוסים קלים של ארגון גולים, וארבעה בני אדם נהרגים; פחות משלושה שבועות לאחר מכן קלינטון חותם על חוק הלמס-ברטון. החוק קובע שהאמברגו יוכל להסתיים רק כשלקובה תהיה ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי, ומאז אף נשיא אינו יכול להסיר אותו לבדו: נדרש הקונגרס. חוק מ-2000 מתיר למכור לקובה מזון ותרופות, אבל רק בתשלום מראש וללא אשראי (שירות המחקר של הקונגרס). ב-2014–2016 אובמה פתח מחדש את השגרירויות, אבל האמברגו נשאר.

השלישי הוא החלפת הממשלה. היום וושינגטון מדברת על דיכוי, על אסירים פוליטיים, על קשרי הוואנה עם רוסיה, סין ואיראן, ומשאירה אותה ברשימת המדינות התומכות בטרור. אבל ב-2026 הנשיא טראמפ אמר בגלוי שהמטרה היא להפיל את הממשלה.

ההצבעה באו"ם. מדי שנה מאז 1992 העצרת הכללית מצביעה על החלטה הדורשת לסיים את האמברגו. החלטותיה אינן מחייבות. ב-2025 הצביעו נגד רק ארצות הברית, ישראל, ארגנטינה, פרגוואי, הונגריה, מקדוניה הצפונית ואוקראינה (PassBlue).

העובדות

מסחר לנפט. ב-3 בינואר 2026 תקפה ארצות הברית את ונצואלה ולכדה את הנשיא ניקולס מדורו (כתבנו על כך כאן). אספקת הנפט הוונצואלי לקובה נעצרה, ומקסיקו השעתה את שלה: יחד הן כיסו כשלושה רבעים מהנפט שהאי מייבא (ספריית בית הנבחרים הבריטי). ב-29 בינואר צו נשיאותי של טראמפ הכריז על מצב חירום לאומי בנוגע לקובה וקבע מכסים נגד מדינות המוכרות לה נפט. ב-20 בפברואר פסק בית המשפט העליון שהחוק שעליו הסתמכו אינו מתיר לנשיא להטיל מכסים, אבל מצב החירום נותר בתוקף והאספקות לא חודשו. לפי המשפטנים מייקל שמיט ורוב מקלוקלין, וושינגטון תפסה מכליות מכוח הסנקציות שלה על ונצואלה ואיראן, וסיורים ומל"טים אמריקאיים עוקבים אחר הנתיבים לאי (Just Security). מאז ינואר הגיעה לקובה מכלית אחת בלבד, רוסית. ב-7 באוקטובר תפסו הרשויות האמריקאיות 90 משלוחי ביודיזל שיועדו לחברות פרטיות קובניות (אל-ג'זירה).

דברי טראמפ. ב-5 במרץ אמר טראמפ שהחלפת הממשלה בקובה היא "רק עניין של זמן" (אל-ג'זירה). ב-27 במרץ, כשדיבר על ההצלחות הצבאיות בוונצואלה ובאיראן, הוסיף: "ודרך אגב, קובה היא הבאה בתור. אבל תעמידו פנים שלא אמרתי את זה" (Malay Mail). שר החוץ מרקו רוביו הסביר שהמערכה "נועדה לגרום לממשלה להרגיש שאין שסתומי לחץ" (CBS News).

מה קורה באי. רשת החשמל, המיושנת והתלויה בנפט, על סף קריסה: ברוב חלקי המדינה, כולל הוואנה, יש חשמל רק שעות ספורות ביום. בבית חולים לילדים הרופאים אומרים שהם כבר לא מוצאים תרופות מצילות חיים (CBS News). במאי ספרו המשרד ההומניטרי של האו"ם וארגון הבריאות העולמי יותר מ-100,000 מטופלים הממתינים לניתוח שנדחה, ובהם 11,000 ילדים (ספריית בית הנבחרים הבריטי). בינתיים התרחבו הסנקציות: ביולי לחברות האנרגיה, באוגוסט לחברות הכרייה והבנייה (אל-ג'זירה), באוקטובר לבנק ממשלתי שהואשם בקשרים עם איראן (CBS News).

הגרסה של וושינגטון. שגריר ארצות הברית באו"ם, מייק וולץ, מכחיש שהמשבר נגרם מהאמברגו או ממצור נפט, ומייחס אותו לכישלון הכלכלה הקומוניסטית ולשחיתות. ביוני הודיע על סיוע של 100 מיליון דולר שיחולק באמצעות הכנסייה הקתולית, והזכיר שאספקת דלק לחברות פרטיות מותרת (ספריית בית הנבחרים הבריטי). ארצות הברית היא גם אחת מספקיות המזון של האי: ב-2025 מכרה לקובה תוצרת חקלאית בכמעט חצי מיליארד דולר, בעיקר עוף (משרד החקלאות האמריקאי). אבל לפי שר האנרגיה הקובני, הדלק של המגזר הפרטי מכסה פחות מ-3% מהצרכים (אל-ג'זירה).

האחריות של הוואנה. לפי הארגון Prisoners Defenders, באפריל היו בקובה 1,260 אסירים פוליטיים, ובהם קטינים שנעצרו אחרי הפגנות נגד הפסקות החשמל. באותו חודש חנינה הממשלה 2,010 אסירים, אבל לפי הארגון אף אחד מהם לא היה אסיר פוליטי (RTP). בין 2021 ל-2025, לפני מצור הנפט, ייצור המזון באי ירד ביותר ממחצית. ביוני אישר הפרלמנט רפורמות הפותחות את הדלת לבנקים פרטיים ולחברות עם יותר ממאה עובדים, ללא לוח זמנים ליישום. לפי Human Rights Watch, הממשלה משתמשת באמברגו כתירוץ לדיכוי (ספריית בית הנבחרים הבריטי).

באו"ם. ב-6 באוגוסט קבוצה של מומחים בלתי תלויים של האו"ם דרשה מארצות הברית לבטל את צעדיה, שלדבריה מנוגדים למשפט הבינלאומי: "אסור לעולם להשתמש במזון ככלי ללחץ פוליטי" (DevelopmentAid). ביולי, בדיון מיוחד בעצרת הכללית, הכיר האיחוד האירופי בהשפעה ההומניטרית של האמברגו, אבל אמר שמצב הקובנים אינו תלוי רק בו, ומתח ביקורת על עמדות הוואנה בנוגע למלחמה באוקראינה (האו"ם). ב-19 באוקטובר, לקראת ההצבעה, ארגן וולץ במטה האו"ם מפגש עם מתנגדי משטר קובנים וביקש מהדיפלומטים להצביע נגד ההחלטה; השגריר הקובני האשים אותו בשקר (PassBlue).

פרשנות משפטית

סירוב לסחור אינו בלתי חוקי. המשפט הבינלאומי אינו מחייב מדינה לסחור עם אחרת: אמברגו כשלעצמו הוא בחירה פוליטית. אבל את שלושת הנימוקים המצדיקים אותו היום יש לבחון אחד אחד.

זכויות האדם. הטלת סנקציות על מפרי זכויות אדם מקובלת: הקפאת נכסי האחראים או איסור נסיעה עליהם היא פרקטיקה נפוצה ומקובלת. הבעיה מתחילה כשפוגעים באוכלוסייה שלמה כדי להעניש את ממשלתה. הוועדה לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות של האו"ם כתבה זאת ב-1997: מי שמטיל סנקציות חייב להביא בחשבון את השפעתן על האוכלוסייה. מדינה רשאית להגיב על מעשה בלתי חוקי באמצעי נגד, אבל אלה אינם רשאים לפגוע בזכויות האדם הבסיסיות. מייקל שמיט, פרופסור אמריטוס במכללה הימית למלחמה של ארצות הברית, ורוב מקלוקלין, המלמד באקדמיה הצבאית האוסטרלית אחרי עשרים שנה בצי, מציינים שהצעדים האמריקאיים אינם מגיבים על שום מעשה בלתי חוקי שקובה ביצעה נגד ארצות הברית, ושקריסת רשת החשמל והטיפול הרפואי נופלת בדיוק בתוך הגבול הזה (Just Security). הפטור למזון ולתרופות אינו מספיק כשחסר דלק לאמבולנסים וחשמל לחדרי הניתוח.

הבריתות. בחירת בעלי הברית היא אחת ההחלטות שהמשפט הבינלאומי משאיר לכל מדינה. כך קבע בית הדין הבינלאומי לצדק בפסק הדין בעניין ניקרגואה ב-1986, ודווקא נגד ארצות הברית: מדינה אינה רשאית להפעיל כפייה בעניינים שמדינה אחרת זכאית להכריע בהם בחופשיות, כמו משטרה הפוליטי ומדיניות החוץ שלה. בסיס צבאי זר ליד הגבול יכול להיות דאגה ביטחונית לגיטימית. אבל זו סיבה לנהל משא ומתן, לא לכפות.

החלפת הממשלה. זהו הנימוק הברור ביותר, וזה שהמשפט אוסר בצורה הברורה ביותר. חוק הלמס-ברטון קושר את סיום האמברגו להחלפת הממשלה, וטראמפ אמר בגלוי שזו המטרה. לדעת שמיט ומקלוקלין, חסימת הנפט למדינה כדי לכפות עליה להחליף ממשלה מפרה את האיסור להתערב בעניינים הפנימיים של מדינה אחרת. הם מסיקים גם שאיומי טראמפ ("קובה היא הבאה בתור") עלולים להפר את האיסור על איום בשימוש בכוח שבמגילת האו"ם (סעיף 2(4)). לעומת זאת, לעת עתה אין מדובר במצור ימי במובן המשפטי, משום שאין מלחמה בין שתי המדינות.

כללים שנכפים על אחרים. חלק מהאמברגו פוגע במדינות שלישיות: בחברות בנות זרות של חברות אמריקאיות, במי שמשתמש ברכוש שהוחרם, ועכשיו במי שמוכר נפט לקובה. האיחוד האירופי רואה בכללים אלה הפרה של המשפט הבינלאומי, ומאז 1996 יש לו תקנה האוסרת על חברות אירופיות לציית להם (תקנה (EC) מס' 2271/96).

השופט החסר. גם כשכלל מופר, אף בית משפט אינו יכול לאכוף אותו על וושינגטון. ב-1985, בזמן שהפסיד דווקא בתיק ניקרגואה, ביטל ממשל רייגן את הסכמתו לסמכות השיפוט המחייבת של בית הדין הבינלאומי לצדק (Christian Science Monitor). החלטות העצרת הכללית אינן מחייבות, ובמועצת הביטחון לארצות הברית יש זכות וטו. לכן ההצבעה חוזרת על עצמה כבר שלושים שנה בלי לשנות דבר.

מבחן הסימטריה

• וושינגטון לא השיגה ב-64 שנה את המטרה המוצהרת של האמברגו. ב-2026 בחרה בצעדים הפוגעים בכל האוכלוסייה, ומנהיגיה אומרים בגלוי שהמטרה היא להפיל את הממשלה.
• הוואנה מדכאת התנגדות ומחזיקה בכלא יותר מאלף אסירים פוליטיים, וכלכלתה הייתה במשבר עמוק עוד לפני מצור הנפט. לייחס הכול לאמברגו הוא תירוץ, כפי שמציינים Human Rights Watch והאיחוד האירופי.
• בסיסים ליד הגבול. אם נוכחות צבאית רוסית או סינית במרחק 150 קילומטרים מפלורידה היא דאגה לגיטימית עבור וושינגטון, גם נוכחות כוחות נאט"ו במדינות הבלטיות, לאורך הגבול הרוסי, היא דאגה לגיטימית עבור מוסקבה. אמת המידה אחת: לקובה יש זכות לבחור את בעלי בריתה כפי שאסטוניה, פולין או פינלנד בחרו בנאט"ו, ובשני המקרים פחדו של השכן אינו מצדיק כפייה או מלחמה. להבין את נימוקי מוסקבה, כפי שכתבנו בשבע ההצעות שלנו לאירופה, אין פירושו להשוות בין התוקפת של אוקראינה לבין המותקפת.
• התקדים של 1962. משבר הטילים לא הסתיים באמברגו חמור יותר, אלא בעסקת חליפין: הטילים הסובייטיים יצאו מקובה, ארצות הברית התחייבה לא לפלוש לאי והוציאה בחשאי את הטילים שלה מטורקיה (National Security Archive). שתי מעצמות הכירו זו בפחד של זו.
• אירופה מצביעה נגד האמברגו ואוסרת על חברותיה לציית לו. אבל היא מפעילה סנקציות משלה, נגד רוסיה, ומאז 2023 פוגעת גם בחברות ממדינות שלישיות, סיניות, אמירתיות ואוזבקיות, שהואשמו בכך שעזרו למוסקבה לעקוף אותן (Euronews). ההבדל המוצהר הוא המטרה: לעצור מלחמת תוקפנות, לא להחליף ממשלה. אבל מי שמתנגד לתחולה החוץ-טריטוריאלית האמריקאית צריך לקבל שאותה אמת מידה תחול גם עליו.
• רוסיה וונצואלה תמכו בקובה כשהדבר השתלם להן. היום ונצואלה כבר אינה שולחת נפט, ומרוסיה הגיעה מכלית אחת בלבד.

השיפוט שלנו

סעיף זה מביע את עמדת האתר. הוא נפרד מהעובדות שהוצגו לעיל.

כשבוחנים אותם אחד אחד, נימוקי האמברגו סותרים זה את זה. מגינים על זכויות האדם של הקובנים בפגיעה בכל הקובנים. מענישים את הוואנה על בריתותיה, שהמשפט משאיר לבחירתה החופשית. והנימוק האחרון, זה שנאמר בגלוי, להפיל את הממשלה, הוא האסור ביותר.

אבל צריך להבחין. למדינה יש זכות שלא לסחור עם ממשלה שאינה מוצאת חן בעיניה, והאמברגו המסחרי, חסר תועלת ככל שיהיה אחרי 64 שנה, הוא בחירה פוליטית. אין לה זכות להשאיר אוכלוסייה שלמה בחושך כדי לכפות עליה להחליף ממשלה. זה הקו שארצות הברית חצתה ב-2026. לא רק קובה והאו"ם אומרים זאת: אומרים זאת גם שני משפטנים המלמדים משפט לאנשי צבא אמריקאים ואוסטרלים. כששר החוץ מסביר שהמטרה היא לא להשאיר שום "שסתום לחץ", המטרה כבר אינה ממשלה, אלא מי שחיים תחת אותה ממשלה.

זה אינו מנקה את הוואנה. ממשלת קובה כולאת את מי שמפגין בגלל החשמל, הרסה את הכלכלה גם במו ידיה ומשתמשת באמברגו כדי לא לתת דין וחשבון על דבר. אבל אשמתה של ממשלה אינה מעבירה את העונש למי שסובלים ממנה. זה אותו כלל שאנחנו דורשים לגבי הסנקציות על רוסיה: לפגוע במי שמחליטים, לא בבתי החולים.

ב-1962 הצליחו וושינגטון ומוסקבה, על סף מלחמה גרעינית, להכיר זו בפחדים של זו ולעשות עסקת חליפין. שישים שנה אחר כך, עם אי בלי חשמל, זה נראה קשה יותר. ב-27 וב-28 באוקטובר העצרת הכללית תצביע שוב, וההחלטה תתקבל כנראה ברוב גדול. שום דבר לא ישתנה, כמו בכל שנה. חשוב יותר מההצבעה היה שממשלות אירופה, המצביעות נגד האמברגו כבר שלושים שנה, יאכפו את החוק שלהן, ושהדלק יגיע לבתי החולים בקובה.

מה לעקוב

• הצבעת העצרת הכללית ב-27 וב-28 באוקטובר, וכמה מדינות ישנו את עמדתן.
• סנקציות חדשות או תפיסות של משלוחים המיועדים לקובה.
• יישום הרפורמות הכלכליות שאושרו ביוני.
• האסירים הפוליטיים והמעצרים אחרי ההפגנות נגד הפסקות החשמל.

מקורות: שירות המחקר של הקונגרס · שירות המחקר של הקונגרס · PassBlue · ספריית בית הנבחרים הבריטי · Just Security · אל-ג'זירה · אל-ג'זירה · Malay Mail · CBS News · אל-ג'זירה · משרד החקלאות האמריקאי · RTP · DevelopmentAid · האו"ם · תקנה (EC) מס' 2271/96 · Christian Science Monitor · National Security Archive · Euronews

כתבות נוספות: מניפסט לאי-הכרה בהתנהלות ארצות הברית של אמריקה · קודם האינטרסים, אחר כך הסדר. ואף מעצמה גרעינית אינה מאזנת

כל החדשות והמניפסטים →