דעה
יש חדשות, אין פסק דין
מדי יום מגיעים המספרים. בניינים שקרסו, אחוזים, מאזנים מעודכנים: מערכות החדשות מפרסמות אותם, מעדכנות אותם, ושם נעצרות. ניתוח בלתי-תלוי של יותר מ-1,100 כתבות משלושת העיתונים האמריקאיים הגדולים ביותר מדד עד כמה: כל קורבן ישראלי קיבל שמונה אזכורים, וכל קורבן פלסטיני בקושי אזכור אחד על כל שני הרוגים. תזכיר פנימי של ה-New York Times, שנחשף בחקירה עיתונאית, הנחה כתבים להימנע ממילים כמו “רצח עם”, “טיהור אתני”, “שטח כבוש”. זו לא חוסר תשומת לב. זו החלטה עריכתית מתועדת.
ובכל זאת, אי שם מתגבש פסק-דין. ב-19 ביולי 2024 קבע בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) כי הכיבוש הישראלי של השטחים הפלסטיניים מפר את האיסור הבינלאומי על הפרדה גזעית ועל אפרטהייד — לא פסק-דין מחייב, אלא חוות דעת בעלת סמכות של בית הדין העליון של האו״ם. תביעה נפרדת, שפתחה דרום אפריקה בדצמבר 2023, מאשימה את ישראל בהפרת אמנת הרצח עם: ההליך עדיין נמשך, תקוע בשלב כתבי הטענות, ללא פסק-דין לגופו. עובדה שיש לדווח עליה בדייקנות, לא לנפח ולא למעט. ובית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC), השופט יחידים ולא מדינות, הוציא צווי מעצר נגד ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון הקודם שלו בנובמבר 2024.
בעוד ההליכים הללו מתקדמים באיטיות בהאג, הכסף נע במסלול מהיר בהרבה. וכאן בדיוק התמונה מפסיקה להיות מופשטת והופכת לעניין של שמות, של בחירות קונקרטיות, של אנשים שאפשר להצביע עליהם.
הכסף נע מהר יותר מהחוק
ניקח את ג'ארד קושנר. בפברואר 2024, כשהיה עדיין אזרח פרטי, אמר בראיון פומבי בהרווארד שחוף הים של עזה “יכול להיות שווה הרבה מאוד” ברגע שישראל “תעביר את האנשים” ו“תנקה” את השטח — מילותיו שלו, לא ניסוח עוין. אותו אזרח פרטי כבר לא קיים. מאז 19 בפברואר 2026 קושנר הוא השליח המיוחד של ארצות הברית למשימות שלום, והוא גם אחד החברים המנהלים המייסדים של “מועצת השלום” שהקים טראמפ כדי לפקח על תוכנית עשרים הנקודות לעזה, לצד טוני בלייר, מזכיר המדינה מרקו רוביו, ושמות כבדי משקל נוספים כמו מנכ"ל Apollo Global Management ונשיא הבנק העולמי. ובעוד הוא מנהל משא ומתן על השלום ומפקח על שיקומו, הוא נשאר חתנו של הנשיא ועומד בראש קרן השקעות, Affinity Partners, שבין 2021 ל-2026 גייסה מיליארדי דולרים מסעודיה, קטאר ואיחוד האמירויות, והשקיעה אותם בין היתר בחברות ישראליות הקשורות לביטחון. ועדה בבית הנבחרים האמריקאי רשמה זאת בכתב במכתב מאפריל 2026: לאיש המחליט כיצד תסתיים המלחמה יש אינטרס כלכלי ישיר באופן שבו היא מסתיימת.
אחר כך יש את מרים אדלסון. היא תרמה 25 מיליון דולר לבית הספר לרפואה של אוניברסיטת אריאל, התנחלות בגדה המערבית, והסבירה שהתרומה נועדה “לחזק את המתנחלים ביהודה ושומרון” — שמות מקראיים שלדבריה שלה עצמה, מרמזים שהאדמה הזאת ניתנה ליהודים בידי אלוהים. שישה מיליון נוספים הלכו לארגון המזיין מתנדבים השומרים על חוות מתנחלים. היא הבעלים של העיתון הישראלי הנפוץ ביותר, ובעמודיו כתבה שמי שלא מגנה ללא סייג את יריבי ישראל “מת עבורנו”. והיא תרמה למעלה ממאה מיליון דולר לוועדה שתמכה בשובו של טראמפ לבית הלבן.
אולם הכסף הפרטי הוא רק מחצית המנגנון. המחצית השנייה היא האינרציה של מי שיש בידיו הכוח להתערב ובוחר שלא לעשות זאת, או עושה זאת מאוחר מדי. אורסולה פון דר ליין, נשיאת הנציבות האירופית, טסה לתל אביב באוקטובר 2023 כדי להציע תמיכה “בלתי מותנית” במלחמה נגד חמאס, בלי להתייעץ עם שאר מוסדות האיחוד האירופי — עד כדי כך שראש הדיפלומטיה האירופית דאז האשים אותה בפומבי שדיברה “רק בשם עצמה”. באותו חודש כתבו לה יותר משמונה מאות פקידים ודיפלומטים אירופים מכתב גלוי שגינה “תקן כפול”: החסימה הרוסית על אוקראינה מטופלת כמעשה טרור, החסימה הישראלית על עזה מתעלמת ממנה. בפברואר 2024 ביקשו ממנה אירלנד וספרד רשמית לבחון מחדש את הסכם הסחר בין האיחוד האירופי לישראל לאור הצעדים הדחופים שהורה עליהם זה עתה בית הדין בהאג. פון דר ליין אכן תשעה, גם אם רק בחלקו, את ההסכם הזה — אך רק בספטמבר 2025, כמעט שנתיים לאחר מכן, כשהיא מדברת סוף-סוף על “רעב מעשה ידי אדם” בעזה.
גרמניה מספרת את אותו הסיפור בגרסה הצבאית. היא ספקית הנשק השנייה בגודלה לישראל אחרי ארצות הברית, ולאחר 7 באוקטובר היצוא המאושר שלה גדל פי עשרה. הקנצלר פרידריך מרץ השהה אותו באוגוסט 2025 עבור אספקה שניתן להשתמש בה בעזה, בהאשימו את ההתרחבות הצבאית לעבר העיר — אך תוך חודש וחצי ממשלתו שלו כבר אישרה אספקה חדשה, ובנובמבר, לאחר הפסקת האש, ההשעיה בוטלה כליל.
כשמסדרים את המקרים הללו בשורה, הם לא מספרים קונספירציה. הם מספרים דבר פשוט יותר, ומשום כך מטריד יותר: הון פרטי, בעלות על תקשורת, תפקידים פוליטיים ואינרציה מוסדית יכולים יחד להפוך לבר-מיקוח את מה שאמנת רצח העם משנת 1948 ואמנת רומא משנת 1998 אמורות היו להפוך לבלתי-אפשרי — לא רק עבור ישראל, אלא בכל מקום שבו אותו מרכיב מופיע במינון מספיק. זהו אותו מנגנון שהמרחב העריכתי הזה כבר תיעד במקומות אחרים, בתקנים גרעיניים המיושמים באופן סלקטיבי ובהיעדר הכרוני של אכיפה מצד בית הדין הפלילי הבינלאומי בכלל. כסף קונה נרטיב. הנרטיב קונה זמן. הזמן, ללא אכיפה כפויה, הופך לחסינות.
לזה אני מתכוון כשאני אומר שעליונותו המוסרית המשוערת של המערב מתפרקת: לא מפני שממשלה בודדת מבצעת פשע, אלא מפני שהמערכת שהמערב בנה במפורש כדי למנוע מהפשע הזה להישאר ללא עונש מתבררת, תחת לחץ מספיק, כברת-מיקוח.
מה שנשאר, לא משנה מה
חלק מהמדינות שהיו מעורבות במשפטי נירנברג ערערו על לגיטימיותם עוד בעת שהתנהלו. כיום המשפטים הללו הם הבסיס לכל המשפט הפלילי הבינלאומי שבא אחריהם — כולל אמנת רומא עצמה שבית הדין הפלילי הבינלאומי מפעיל כיום נגד ראש ממשלה ישראלי. אי-הכרה של מדינה בבית דין בהווה אינה מוחקת את הערך שקביעתו תקבל עם הזמן. העבודה שנעשתה נשארת. פסק הדין שנוסח נשאר.