I Will Not Look Away

IWILLNOTLOOKAWAY.ORG

דעה

הדלת

מאמר מערכת מאת N3R1-70

דלת הממ״ד לא ננעלת. אתה מגלה את זה באותה שבת בבוקר, כשבחוץ מתחילות היריות ואתה מבין שהדבר היחיד שעומד בינך לבינם הוא היד שלך על הידית. הבת שלך מתחת למיטה, אמרת לה לא להוציא הגה. לטלפון מגיעות הודעות מהשכנים: הם בבית, הם שומעים צעדים, הם מפחדים. ואז ההודעות מפסיקות להגיע. אתה מחזיק את הידית שעה, אחר כך שעתיים, אחר כך שש. היד רועדת ואתה לא מרפה. אתה לא יודע אם מישהו בדרך להציל אותך. אתה לא יודע אם מישהו עוד חי מעבר לקיר.

זה 7 באוקטובר 2023, בקיבוץ סמוך לעזה. משפחות רבות סיפרו את זה כך, עם יד על ידית.

ועכשיו בית אחר, כמה קילומטרים משם. בעצם, לא בית: אוהל, כי הבית כבר איננו. במשך שנתיים, בלילות, שמעת את הרחפנים, ולמדת להבחין בין הרעש שעובר לרעש שנעצר. אמרו לך לעבור, ועברת, פעם אחת, ואחר כך עוד פעם, ועוד פעם, ובכל פעם לקחת פחות דברים. אבל דבר אחד לקחת תמיד. מפתח גדול מברזל, שסבתך שמה בידך לפני מותה. הוא פותח את הדלת של בית ליד יפו, שהמשפחה שלך עזבה ב־1948 ולא יכלה לחזור אליו לעולם. ייתכן שהדלת הזאת כבר לא קיימת. המפתח קיים. משפחות רבות בעזה נשאו אותו כך, מעקירה לעקירה.

שתי דלתות. אחת שצריך להחזיק סגורה בכל הכוח. ואחת שאי אפשר היה לפתוח עוד.

כשאני מדבר על ישראל עם חברים יהודים, המילה הראשונה היא תמיד אותה מילה: ביטחון. יש שמגיעים עד כדי לומר שהדרך היחידה להיות בטוחים היא שבצד השני לא יישאר אף אחד. הרבה זמן חשבתי שמספיק לא להסכים. ואז ניסיתי לשים את עצמי במקומו של מי שמחזיק את הידית. וגם במקומו של מי שמחזיק את המפתח.

מה ההיסטוריה לימדה

למי שמחזיק את הידית יש היסטוריה ארוכה. סבים וסבתות ששרדו את השואה, ומדינה שנולדה כדי לא לבקש עוד מאיש רשות להתקיים. ואחר כך הלקחים של עשרים וחמש השנים האחרונות. בשנת 2000 ישראל יוצאת מדרום לבנון, וחיזבאללה מגיע לגבול. בשנות אוסלו, בזמן שמדברים על שלום, אוטובוסים מתפוצצים בירושלים ובתל אביב. ב־2005 היא יוצאת מעזה, מפנה חיילים ומתיישבים, ועזה עוברת לידי חמאס. הרקטות מתרבות. עד אותה שבת. למי שמחזיק את הידית יש לקח אחד בלבד: בכל פעם שוויתרנו על אדמה, האדמה חזרה אלינו כאיום.

גם למי שמחזיק את המפתח יש היסטוריה ארוכה. 1948, שהפלסטינים קוראים לה הנכבה, האסון: מאות אלפי אנשים שעזבו או גורשו, ולא חזרו לעולם. 1967, ומאז הכיבוש, כבר כמעט שישים שנה. המחסומים, ההיתרים לכל דבר, אדמת המשפחה שלפעמים אי אפשר להגיע אליה. ואחר כך הלקחים של שלושים השנים האחרונות. בשנות אוסלו, בזמן שמדברים על שלום, ההתנחלויות בגדה המערבית גדלות. מנהלים משא ומתן, ובינתיים הגבעות מתמלאות בבתים שאינם שלהם. למי שמחזיק את המפתח יש לקח אחד בלבד: בכל פעם שניהלנו משא ומתן, האדמה הצטמקה.

שני לקחים שונים. הם בנויים באותה דרך.

לאן הפחד מוביל

פחד, כשהוא נמשך מספיק זמן, משנה אנשים. הסקרים אומרים זאת, בשני הצדדים, והם לא משמחים איש.

בישראל שניים מכל שלושה לא רוצים מדינה פלסטינית, ובבחירות של 27 באוקטובר אפילו המתמודדים העיקריים מול נתניהו לא הציעו אותה. ויש גרוע מזה: בסקר של אוניברסיטת פן סטייט רוב גדול של היהודים בישראל אמר שהוא תומך בגירוש תושבי עזה. לפני עשרים שנה הם היו הרבה פחות.

בקרב הפלסטינים מחציתם עדיין חושבים שהמאבק המזוין הצליח, גם אחרי מה שקרה בעזה. והרוב לא מאמין שהישראלים באמת רוצים שלום.

וזו הנקודה. כל אחד משני הפחדים ניזון ממה שהצד השני עושה. רקטה על שדרות מחזקת את מי שרוצה להפציץ את עזה. בית הרוס בעזה, מטע זיתים שרוף בגדה המערבית, מחזקים את מי שרוצה לירות את הרקטה הבאה. זו מכונה. היא מסתובבת לבד, וכל סיבוב מוכיח את צדקתם של מי שמסובבים אותה.

ובכל זאת, מתחת לכל זה, יש עוד משהו. רוב הישראלים לא רוצים לא לסגת ולא לספח: הם עומדים במקום, ומחכים. רוב הפלסטינים היו מקבלים מדינה שנולדת מהסכם: רק שהם לא מאמינים שיזכו לראות אותה. שני רובים שמחכים. כל אחד מחכה שהשני יזוז ראשון.

לפתוח

אם הביטחון הוא דלת סגורה, הצעד הראשון לא יכול להיות לפרוץ אותה. איש לא פותח אותה כי מישהו מבחוץ אומר לו שהוא חייב. ככל שדוחפים חזק יותר, השני אוחז בידית חזק יותר.

הצעד הראשון הוא להקשיב. להקשיב לא פירושו להסכים. פירושו להכיר בכך שבצד השני יש פחד אמיתי, שנולד מהיסטוריה אמיתית. שמי שמחזיק את הידית ומי שמחזיק את המפתח מפחדים מאותו דבר: להימחק.

מכאן נולד הצעד השני: האדמה שייכת למי שחי עליה. מי שחי על האדמה הזאת, יהודי או פלסטיני, זכאי להישאר בה ולחיות בה בביטחון. אף אחד משני העמים לא ילך. איש לא יכול לבנות את עתידו על הרעיון שהשני ייעלם.

העיקרון הזה לא פותר הכול, ונכון לומר זאת. הוא לא אומר מה לעשות עם ההתנחלויות בגדה המערבית, שלפי המשפט הבינלאומי אינן חוקיות. הוא לא אומר מה לעשות עם המפתחות: עם הפליטים של 1948 וצאצאיהם, שכבר אינם חיים על האדמה הזאת. אלה שתי השאלות הקשות ביותר, ועדיין צריך לנהל עליהן משא ומתן. אבל קל יותר לנהל עליהן משא ומתן בין שני עמים שהפסיקו לפחד שייעלמו.

מי שכבר פתחו אותה

אחרי הרבה מחשבה והרבה מאמרים שכתבתי, השתכנעתי בדבר אחד. התקווה לא תבוא מהממשלות. היא תבוא מהאנשים. מניסיוני, כשלוקחים אותם אחד אחד, כמעט כל האנשים הם אנשים טובים. הרעים באמת, מבפנים, הם מעטים.

אני יודע שהסקרים שהזכרתי נראים כאילו הם אומרים את ההפך. אולי הם לא אומרים זאת. אולי הם אומרים שפחד יכול להביא אנשים הגונים לקבל דברים נוראים. אם כך, האויב אינו האנשים. האויב הוא הפחד. ואת הפחד אפשר להקטין.

יש מי שכבר עושים את זה. רמי אלחנן הוא ישראלי. בספטמבר 1997 בתו סמדר, בת ארבע־עשרה, הייתה במרכז ירושלים וקנתה ספרים לבית הספר כששלושה מחבלים מתאבדים פוצצו את עצמם. בסאם ערמין הוא פלסטיני. בינואר 2007 בתו עביר, בת עשר, יצאה מבית הספר עם אחותה ושתי חברות כדי לקנות ממתקים, כשכדור גומי של משמר הגבול פגע בראשה: כך קבע בית משפט ישראלי. שני אבות שיש להם כל הסיבות שבעולם לשנוא. היום הם עובדים יחד בפורום המשפחות השכולות (Parents Circle), שמאגד יותר מ־850 משפחות ישראליות ופלסטיניות שאיבדו מישהו בסכסוך ובחרו לא לנקום. הם הולכים לבתי ספר ומספרים על הבנות שלהם, זה לצד זה.

זה לא קל. משרד החינוך הישראלי ניסה כמה פעמים להוציא את התוכנית שלהם מבתי הספר, וביוני בית משפט החזיר אותה למקומה. הטקס המשותף שלהם לזכר ההרוגים של שני הצדדים נערך השנה במקום שנשמר בסוד. מטעמי ביטחון.

אנשים יכולים לחיות עם מעט. הם עושים את זה כל יום, בקיבוץ כמו באוהל. מה שהם לא יכולים בלעדיו הוא להרגיש בטוחים ולהיות בעלי זכויות.

מי שמחזיק את הידית צודק לפחד. מי שמחזיק את המפתח צודק לפחד. אבל דלת, במוקדם או במאוחר, צריך לפתוח, בידיעה שבצד השני יש מישהו שמפחד בדיוק כמוך. רמי ובסאם פתחו אותה. הם היו שני האנשים שהיו להם הכי הרבה סיבות להשאיר אותה סגורה.

מקורות: משפחות רבות · משפחות רבות בעזה · שניים מכל שלושה לא רוצים מדינה פלסטינית · אפילו המתמודדים העיקריים מול נתניהו לא הציעו אותה · רוב גדול של היהודים בישראל אמר שהוא תומך בגירוש תושבי עזה · מחציתם עדיין חושבים שהמאבק המזוין הצליח · לא מאמין שהישראלים באמת רוצים שלום · לא רוצים לא לסגת ולא לספח · אינן חוקיות · שלושה מחבלים מתאבדים פוצצו את עצמם · כך קבע בית משפט ישראלי · הם עובדים יחד · יותר מ־850 משפחות ישראליות ופלסטיניות · בית משפט החזיר אותה למקומה · במקום שנשמר בסוד

ישראלעזהחמאסמשפט בינלאומי

← חזרה לדעות