דעה

הג'ונגל מתקדם. אבל אנחנו יכולים לעצור אותו במבטנו שלנו.

ב-7 באוקטובר 2023 פורצת חמאס לבתים ישראליים. היא הורגת 1,218 בני אדם. הצעירה מבין הבנות והבנים שנהרגו באותו יום בת תשעה חודשים. 252 בני אדם נגררים למנהרות עזה. חלקן נאנסות. אחרים ימותו מרעב בשבי, בעוד חיזבאללה משגר אלפי רקטות על ערים ישראליות, ורקטה — המיוחסת על ידי מודיעין מערבי וישראלי לחיזבאללה, שמכחיש ומדבר על תקלה של כיפת ברזל ישראלית — פוגעת במגרש כדורגל במג'דל שאמס, והורגת שנים עשר בני נוער דרוזים מהגולן הכבוש בזמן משחק: רובם היו סירבו לקבל אזרחות ישראלית.

התגובה הבינלאומית? גינויים מילוליים, ואז שתיקה. ובעוד גופות בני הערובה הישראלים נרקבות במנהרות, מכונת המלחמה עוברת לעזה. דוח ועדת החקירה של האו"ם מיוני 2026 קובע כי בשנתיים הראשונות למלחמה נהרגו 20,179 ילדים פלסטינים. הוועדה מדברת על אסטרטגיה להשמדת "הרציפות הביולוגית והקיום העתידי" של העם הפלסטיני בעזה. ממשלת ישראל מכנה את הדוח "מכפיש" ו"תרמית משמיצה", ומאשימה את הוועדה בהתעלמות משימוש שיטתי של חמאס במגני אדם. אבל ילד פלסטיני מתחת להריסות רפיח וילד דרוזי שנהרג מרקטה במג'דל שאמס שווים באותה מידה: אף אחד מהם אינו תעמולה. הם בשר, עצמות ועתיד שנמחק.

הזעם אינו נעצר באנשים. הוא נופל על מקומות קדושים ועל הזיכרון. בלבנון, תקיפות ישראליות פוגעות שוב ושוב באזור בעלבכ, אתר מורשת עולמית של אונסק"ו: התקיפות טרם פגעו ישירות במקדשים הרומיים, אך השטיחו מבנים היסטוריים במרחק כמה מאות מטרים מהם, בעוד שלפי ניתוח לוויין של הוושינגטון פוסט כמעט 6,000 מבנים בדרום לבנון ניזוקו או נהרסו. מהצד השני, רקטות חיזבאללה אינן מבחינות בין קיבוץ לאתר ארכיאולוגי: הן זורעות אימה בקרב אזרחים ישראלים, ומאלצות קהילות שלמות לברוח.

המשפט הבינלאומי הוא הגופה האמיתית בחדר הזה. בית הדין בהאג מורה לישראל להפסיק את המתקפה על רפיח. גוטרש מכנה את הצו מחייב. נתניהו דוחה אותו כבלתי מתקבל על הדעת, והתקיפות נמשכות. חמאס מתעלמת מהדרישות לשחרר את בני הערובה. הקהילה הבינלאומית מושכת בכתפיים. אמנת האג משנת 1954, המגנה על נכסי תרבות, מוזכרת לעיתים תכופות יותר ויותר ומכובדת פחות ופחות. כללי ז'נבה מוזכרים על ידי שני הצדדים כהאשמה נגד הצד השני, לעיתים רחוקות כהתחייבות כלפי עצמם.

ואז יש את הסוהרים והאסירים, המשתקפים זה בזה בתהום. הרופא הפלסטיני חוסאם אבו ספיה, מנהל בית החולים כמאל עדואן בעזה לשעבר, נתון במעצר ישראלי מדצמבר 2024, בבידוד, עם דיווחים על מכות ועינויים שהועברו על ידי מומחי אום"ה ועורך דינו. הקבוצה המשפטית של האו"ם בנושא מעצר שרירותי הכריזה על מעצרו כ"שרירותי" ודרשה את שחרורו המיידי; בית המשפט העליון הישראלי, לעומת זאת, דחה את הערעור בהתבסס על חומרים חסויים. הצבא הישראלי מאשים אותו בהיותו קצין בכיר בשירות הרפואי הצבאי של חמאס — האשמה שחמאס ומשרד הבריאות בעזה מכחישים, ושטרם נתמכה בראיות שהובאו לידיעת הציבור. במקביל, בני הערובה הישראלים במנהרות חמאס מורעבים ונמנעת מהם טיפול רפואי. משפחותיהם ממתינות לגופה או לניצול, בעוד המתווכים הבינלאומיים נכשלים. רופא מואשם ובן ערובה רעב: שני צדדים של אותה אי-ודאות, ושל חוסר האנושיות המקיף אותה.

האמת האחרונה: הממשלות אנחנו

זמן רב האמנו שהמשפט הבינלאומי יציל אותנו. חיכינו שבית הדין בהאג ידבר, שהאו"ם יפעל, שהממשלות ייעצרו. אבל בית הדין הוטל בספק במקום להיאכף, האנדרטאות עדיין נתונות באיום, הכללים מוזכרים לעיתים קרובות יותר משהם מכובדים.

ואז הבנו: ממשלות אינן ישויות מופשטות. הן עשויות מבני אדם. אנשים שיש להם, כמונו, עיניים לראות ואוזניים לשמוע. אנשים שבוחרים, כמונו, בכל יום לאיזה כיוון להביט.

אם מכונת המלחמה ממשיכה לטחון חיים, זה לא רק בגלל שהממשלות בוחרות בכך. זה גם בגלל שאנחנו – אזרחים, בוחרים, בני אדם – מאפשרים לזה לקרות ללא השלכות אמיתיות. זה בגלל שהתרגלנו לראות את כאבו של האחר כ"בעיה שלהם". זה בגלל שהתקשורת, לעיתים קרובות מדי, לימדה אותנו לספור את המתים בשתי עמודות נפרדות: אלה שנחשבים יותר, ואלה שנחשבים פחות.

אבל מה אם יום אחד – כולנו יחד – נסיר את הרעלה מעינינו?

מה אם יום אחד פלסטיני יביט בפניה של אם ישראלית אבלה ויראה בה את אמו שלו? מה אם ישראלי ישמע את זעקתו של ילד פלסטיני מתחת להריסות וישמע בה את בנו שלו? מה אם לבנוני יראה חייל ישראלי מתרגש מול מקדש מאוים ויזהה בכך את כאבו שלו על בעלבכ?

באותו יום, הממשלות היו משתנות. כי ממשלות עשויות מאנשים שמביטים באותו כיוון כמונו. אם הכיוון הזה יהפוך לאנושיות משותפת, הפוליטיקה תלך בעקבותיו. אין צורך לחכות שהמנהיגים ידברו ביניהם: די בכך שהאנשים הנכונים משני הצדדים יתחילו להכיר זה בזה.

זה לא יהיה תהליך מהיר. דעות קדומות הן חומות הנבנות במשך דורות. אבל הן קורסות ברגע אחד: כשעין פוגשת עין אחרת ורואה בה בן אדם.

הג'ונגל מתקדם. אבל הג'ונגל עשוי ממבטים עיוורים. אנחנו יכולים לבחור לראות.

היום אני מושיט יד. אינני מחכה שהממשלות יחתמו על השלום: אני מחכה שאנשים – פלסטינים, ישראלים, לבנונים, מכל העולם – יחליטו שכאבו של השכן שוקל כמו כאבם שלהם.

כי הדורות הבאים לא ישאלו אותנו מי ניצח. הם ישאלו: "אתם, שהיה לכם הכוח להביט, מדוע בחרתם להסב את מבטכם?".

← חזרה לדעות