חדשות
הצעיף המלא והמדינה: כפייה, איסור, אי-התערבות
«הברקע היא הסוג הטוב ביותר של חיג'אב, סמל לתרבות העם האפגני.» — צו מנהיג העליון של הטאליבאן, חביב אללה אחונד זאדה, 7 במאי 2022
באותה שנה שבה פעילה צעופה זוכה בהכרה ציבורית בווסטמינסטר על פעולתה למען נערות, במקומות אחרים אותו פריט לבוש — צעיף מלא, ניקאב או בורקע — נשאר כפוי על פי חוק במדינה אחת ואסור על פי חוק באחרות. זה אינו עימות בין האיסלאם למערב: זו עימות החוצה וחוצה משני העולמות, על מי רשאי להסדיר את מראה הגוף הנשי — ועל מה בעצם המשפט מסוגל לקבוע כאשר אותה פרקטיקה מתוארת, בהתאם למי שמדבר, כבחירה או ככפייה.
עובדות עם תאריך ומקור
באפגניסטן, צו המנהיג העליון של הטאליבאן אל אחונד זאדה מיום 7 במאי 2022 מחייב לבש ברקע בציבור, כשהאחריות הפלילית מוטלת על ה“אפוטרופוס” הגברי של האישה (אב, אח, בעל): אזהרה בעבירה הראשונה, זימון לבירור בשנייה, שלושה ימי מעצר בשלישית, והעברה לבית משפט ברביעית. הצו מעודד נשים להישאר בבית כשאין צורך חיוני לצאת. ב-2026, נראה שהאכיפה החמירה בהראת, בהתאם לעיתון האפגני בגולה השת “Hasht-e Subh” (יוני 2026), דירקטיבה מקומית חדשה, המצטטת על צו מס’ 1930 של אחונד זאדה, מורה על מעצר מיידי של נשים שאינן עומדות בקוד הלבוש הנדרש, ולבישת בושם בנוכחות גברים נחשבת בין ההפרות; עובדות זיבור שלא עומדות בקנה מושעיות.
בתוניסיה, צו של ראש הממשלה יוסף שאהד מ-5 ביולי 2019 אסר את הניקאב בבנייני ממשלה, לאחר פיגוע התאבדות כפול בטוניס ב-27 ביוני אותה שנה (BBC, 5 ביולי 2019) — מקרה קדום יותר ממה שהוערך תחילה כאן, אך עדיין התקדים המובא ביותר לטיעון “הסדר הציבורי” בעולם הערבי. במצרים, משרד החינוך אסר את הניקאב בבתי ספר ממשלתיים ופרטיים ב-11 בספטמבר 2023, משנת הלימודים המתחילה ב-30 בספטמבר, בעוד החיג'אב נשאר רשותי (Middle East Eye, 12 בספטמבר 2023).
בכוויית, החל ממרץ 2025 המקורות נחלקים, ואת הפילוג הזה יש לדווח ולא להכריע: חלק מהמקורות (Jordan News, Arab Times, 17–18 במרץ 2025) דיווחו שמשרד הפנים הכחיש קיום של איסור פעיל, וכינה אותו “החלטה משרדית ישנה משנת 1984” שכבר “אינה בתוקף”; מקורות אחרים (Gulf News, Gulf Insider, אותן התאריכים) דיווחו שאותו משרד הכריז על קנסות של 30–50 דינאר על נהיגה עם ניקאב או בורקע, במסגרת עדכון תעבורה של חוק התנועה, וציינו את אותו מקור מ-1984. אד מקור שנבדק לא מיישב בין שתי הגרסאות.
בריטניה מעולם לא הנהיגה איסור לאומי על ניקאב. ב-24 ביולי 2026, חאדיג'ה פאטל — בת 39 מבולטון, מייסדת Krimmz Girls Youth Club ב-2009 — קיבלה בארמון ווסטמינסטר את פרס האזרחים הבריטי 2026, אחת מ-28 זוכיות, על עבודתה לשילוב נערות מחברות מיוצגות מעט בספורט. פאטל עוטה ניקאב, ולאחר גל של תגובות עוינות שבא בעקבות תמונת הפרס, אמרה שעבודתה “צריכה להישפט לפי מעשי, לא לפי מה שאני לובשת”, וכינתה את הניקאב כבחירה אישית ש“אינה מגבילה” אותה (על פי Metro/MSN ו-The Islamic Information, 26–27 ביולי 2026).
מבחן סימטריה
שאלת הבקרה היא: האם הערכת כל מקרה עומדת בעינה אם מחליפים את זהות המדינה הפועלת? צו הטאליבאן, המחייב את הצעיף בסנקציה עקיפית עקיפה, והאיסורים התוניסאי והמצרי, האוסרים אותו במרחבים ציבוריים מסוימים, הם — מבחינה מבנית — אותה טענה של ריבונות מדינית על גוף האשה: הכיוון משתנה (חובה מול איסור), העקרון לא — מאחר שהמדינה מחליטה והאישה נשמעת. העובדה שטוניסיה ומצרים עצמן הן מדינות שבהן רוב מוסלמים פורקת את הקריאה הבינארית בין ציביליזציה: אותה טיעון של “סדר ציבורי” שצרפת מעלה מאז 2010 (ושאושר על ידי ביהמש”צ לזכויות האדם בפרשת S.A.S. נגד צרפת, 2014, באמצעות מבחן “חיים משותפים”) משמש גם על ידי מדינות איסלאמיות מבלי שייוערך שם כאיסלאמופוביה.
המקרה הכווייתי, עם מקורותיו הסותרים, מדגים וריאנט שלישי: מדינה שאינה קובעת בבירור אם האיסור פעיל או רק היסטורי — עמימות שאף אחד מהמודלים האחרים לא חולק. אי-ההתערבות הבריטית, מצדה, אין לקרוא כחולשה מול סטנדרט מערבי אחד — אין כזה: היבשת מפולגת, צרפת ובלגיה אוסרות, בריטניה לא — אלא כבחירה מדינית ספציפית ועקבית לאורך זמן. זה אינו פותר את השאלה, במקרה הפרטני של פאטל, אם עטיית ניקאב היא בחירה עצמאית או התאמה מושרית: פאטל עצמה מתארת זאת, במילותיה שלה, כבחירה — הצהרה שיש לדווח כפי שהיא, בלי לנסח אותה לכאן או לכאן.
פסיקה מוצהרת
אף אחד מארבעת המודלים הנדונים כאן אינו נוגע בסוגיה התורתית העמוקה: הניקאב/הבורקע אינם חובה דתית לרוב זרמי המשפט הסוניים (חאנפי, מאלכי, שאפעי), אם כי רק לזרם החאנבלי/הסלפי הבודד — הבחנה הנדונה באריכות בניתוח המעמיק המקושר. מדינה האוסרת ניקאב מטעמי סדר ציבורי, ומדינה המכפה אותו על פי החוק האיסלאמי, מבצעות, לדעת הכותב, אותה טעות קטגוריה: שניהם מתייחסים למנהג דתי מיעוטי כאלו היה עובדה דתית שאין לערער עליה — אחד כדי לדכא אותו, השני כדי לכפות אותו. העמדה היחידה התואמת לחלוטין חופש הדת האישית היא זו המשאירה את הבחירה בידי האדם.
אך גם עקרון זה חייב להיות מוגבל, למען היושר: החוק יכול להכיר רק בבחירה המוצהרת, לא בלחץ שעשוי לקדום לה. אמרה כמו זו של חאדיג'ה פאטל — “זו בחירה אישית” — יכולה להיות האמת המדויקת, או הצורה היחידה שלחץ משפחתי או קהילתי, אם היה קיים, יכול לקבל: אף כלי מצוי היום, משפטי או עיתונאי, אינו מבדיל באופן אמין בין שתי האפשרויות כשהן מפיקות את אותה הצהרה ואת אותו הלבוש. זו לא חלל נורמטיבי שחוק טוב יותר היה יכול למלא: זהו הנקודה המדויקת שבה הקטגוריה עצמה של “בחירה” חדלה להיות נצפית מבחוץ.
מאמר מעמיק קשור: הצעיף המכסה את הפנים: שורש משותף, שלושה מסלולים שונים — על מקור הכיסוי שלפני האיסלאם לכיסוי הראש וההבדלה ההלכתית בין חיג'אב לניקאב/בורקע. על האחריות הפלילית הבינלאומית לנוכחות הטאליבאן כלפי נשים, ראו אפגניסטן: בית הדין הפלילי הבינלאומי מאשים בכירי טאליבאן ברדיפה מגדרית. על התמונה הכוללת של הכפעה מוסדית באפגניסטן, ראו שלושה דרכים למחוק אישה: חוק, גוף, מוות.
מקורות: VOA · France 24 · Hasht-e Subh · BBC · Middle East Eye · Jordan News · Gulf Insider · Metro/MSN · The Islamic Information