דעה
הצעיף המכסה את הפנים: שורש משותף, שלושה מסלולים שונים
נשים נוצריות עם מטפחות ראש, נשים יהודיות דתיות עם פאה, רוב הנשים המוסלמיות עם חיג'אב: אותו מקור משפטי מוליד, בזרם מיעוט אחד באיסלאם, תוצאה שאף לא אחת משתי המסורות האחרות ולא ענף הפסיקה האיסלאמית הרובה אימץ מעולם: כיסוי הפנים.
כיסוי ראשה של אישה לא נולד עם אף אחת משלוש הדתות האברהמיות. הוא מצוי כבר באשור של האלף השני לפנה“ס, ששם קודקס משפטי מבדיל במפורש בין מי זכאי לכיסוי לבין מי שאינו — לא חובת צניעות, אלא זכות מעמד שנשמרה לנשים חופשיות ונשואות, ונמנעת משפחות ופונות. אותה היגיון של מעמד ולא של צניעות חוזר באצולות הססנית ובאליטות העירונית הביזנטית. זהו המצע שאותו סופגת ערב המאותיים ה-7”8 בולעת ומפרשת מחדש במונחים דתיים — קודם מעמד חברתי, אחר-כך קודיפיקציה הלכתית.
שלושת המסורות הטוענות כיום את הצעיף יורשות אעת את אותו עקרון יסודי: שיער האשה הנשואה כסמן יחסי שאין לחשוף מחוץ לברית הנישואין. אך מכאן ואילך הן מתפצלות, וזו ההסתעפות — לא המקור המשותף — הרלוונטית מבחינה אנליטית.
היהדות האורתודוקסית
המקור הוא טקס הסוטה (במדבר, פרק ה') ומושג עש דת יהודית: משלב ואילך, השיער נחשב כערווה נישואין פרטית. הפתרון הנפוץ כיום, שייטל (פאה נוכרית), אינו הצורה המקורית אלא פשרה שצמחה במזרח אירופה בין המאה ה-18 למאה ה-19 — ועדיין מעוררת ויכוחים רבניים פנימיים, משום שפאה מטופחת יותר מהשיער הטבעי עלולה לסכל את מטרת הדין עצמה.
הנצרות
המקור הוא פולוס (אל הקורנתים א', 11: 2–16), המצווה על כיסוי הראש מתוך מסגרת היררכית מפורשת — קטע שפרשנותו נותרה שנויה כבר בתקופת אבות הכנסיה, שכן הטקסט עצמו משאיר פתוח אם “הצעיף” הנדרש הוא בד חיצוני או השיער עצמו. מכאן צמחו: המנטילה הקתולית, המטפחת המזרחית, כיסוי הראש האנבפטיסטי — מנהג שמצבו כיום שולי במערב באירופה, לאחר שהרפורמה משנת 1983 ביטלה את הדרישה הקנונית.
באף אחת משתי המסורות לא השתרע הכיסוי לפנים בשום שלב בהיסטוריה למצווה דתי המוני.
האיסלאם
באיסלאם הסוני, אותה שאלה — מה מהשיער והגוף חייב להיות מוסתר ('awrah) — מקבל תשובות שונות בין בתי המשפט: עבור הרוב (חנפי, מאלכי, שאפעי) הפנים אינם 'awrah, והצעיף המלא נשאר מנהג מקומי ולא חובה (fard). עבור המיעוט החאנבלי, הדומיננטי כיום בחוגים סלפיים/והאביים, זה כל הגוף וער הפנים. הפסוק המצוטט לעיתים לבסיס (סורה 33:53) פונה, בנוסח, רק לנשות הנביא — הרחבתו לכל הנשים המוסלמיות היא מהלך פרשני מאוחר, ולא נתון כתובי ישיר.
סיכום
הניקאב והבורקע, אפוא, אינם נקודת הסיום הטבעית של היגיון המשותף לשלוש דתות האברהמיות, ואף לא של האיסלאם עצמו: הם הסלמה הספציפית של זרם מיעוט אחד מתוך השלושה — החאנבלי/הסלפי — הנשאר מיעוט אפילו בתוך המשפט האיסלאמי הסוני. הנצרות, היהדות ורוב בתי המשפט האיסלאמיים (חנפי, מאלכי, שאפעי) חולקים את אותה מטריצה היסטורית לגבי השיער כסמן יחסי, אך אף אחת מהשלוש לא הפכה את כיסוי הפנים לחובה.
אם יש עקרון אחד המאחד את שלושת המנהגים, הרי זהו לא הכיסוי עצמו אלא זכות הפרט לבחור אם לשמור עליו או לא — עקרון התקף ללא תלות באמונה, ושאף אחת משלוש המסורות, בזרם הרוב שלהן, אינה מכחישה אותו מבחינה הלכתית.
אך בדיוק זה על הניתוח, למען היושר, לעצור מבעוד שמסקנים על מדי. “בחירה” היא קטגוריה שהחוק יכול להכיר רק בצורתה המוצהרת — הצהרה, הסכמה מבוטאת, היעדר כפייה פיזית מתועדת. הוא לא יכול למדוד את הלחץ הקודם להצהרה: נערה עלולה לומר שהיא עוטפת ניקאב מתוך שכנוע אישי, בעוד הסיכון האמיתי — בידוד משפחתי, נידוי קהילתי, במקרים מסוימים אפילו אלימות — אף פעם לא מגיע לסף הראיותי שבית משפט, או אפילו תחקיר עיתונאי פשוט, יכול לבסס. איף כלי משפטי מבדיל היום באופן מהימן בין אדיקות עצמאית לבין התאמה מושרית, כששתיהן מפיקות את אותה הצהרה נושאת ואת אותו הלבוש. זהו בדיוק הנקודה שבה המשפט מערער — לא מחמת חוסר בחוק טוב יותר שימלא את הפער, אלא מפני שההבדלה שהוא אמור לשרטט (הסכמה חופשית מול הסכמה כפויה) אינה, במקרה זה ספציפי, נצפית מבחוץ בכלים שבידי המשפט.
ניתוח קשור: הצעיף המלא והמדינה: כפייה, איסור, אי-התערבות — להבדלה הדתית הזאת יש השלכות ישירות על אופן פעולתן של מדינות כיום, מכפיית הטאליבאן ועד איסורים במקומות אחרים.
מקורות ראשוניים: הברית החדשה, איגרת פולוס הראשונה אל הקורינתים 11: 2–16 · התורה, במדבר פרק ה' (טקס הסוטה) · הקוראן, סורה 33:53 · קודקס המשפט הקנוני, רפורמת 1983 (ביטול חובת הצעיף הליטורגי) · פסיקה משווה של בתי המשפט החנפי, המאלכי, השאפעי והחאנבלי בנוגע למושג 'awrah.