I Will Not Look Away

IWILLNOTLOOKAWAY.ORG

ניתוח

תשעה ארסנלים, אמנה אחת ושתיקה אחת: צפון קוריאה אחרי שנג'ן

21 בנובמבר 2026 — עולם / צפון קוריאה

בקצרה

הידיעה

ב-19 בנובמבר 2026, בשנג'ן, נפגשו נשיאי ארצות הברית, רוסיה וסין לראשונה שלושתם יחד (CFR). בהצהרה המשותפת ארבעה סעיפים: רפורמה באו"ם, הגדלת הייצור של מוצרי נפט, הגבלת סמכות השיפוט של בית הדין הפלילי הבינלאומי על נציגי מדינות, ובתחום הגרעיני, חזרה על העיקרון שאי אפשר לנצח במלחמה גרעינית ואסור לנהל אותה לעולם, לצד התחייבות לדיאלוג לצמצום הסיכונים ולמניעת ההפצה (הבית הלבן; הנוסח הסיני, ממשלת סין).

בטקסט אין זכר לצפון קוריאה, לחצי האי הקוריאני, לאמנה למניעת התפשטות נשק גרעיני או למילה "פירוק נשק". סוכנות הידיעות הסינית שינחואה דיווחה אחר כך שהמנהיגים דיברו על חצי האי (Euronews). אבל בכתב, שלוש המדינות החשובות ביותר לגורלה של פיונגיאנג לא כתבו אף שורה.

יש לומר שההצהרה אינה מזכירה אף מדינה: לא את איראן, לא את אוקראינה ולא את טייוואן. זהו טקסט קצר וכללי, והשתיקה לבדה אינה מוכיחה דבר. משקלה נובע ממה שקדם לה, ושאותו אנו מתארים כאן להלן.

יום קודם לכן הודיע מנכ"ל הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (IAEA), רפאל גרוסי, שהרחבת מתקן העשרת האורניום ביונגביון הושלמה מבחוץ (TimesLIVE, Reuters). בסיאול כתב העיתון הכלכלי Money Today שהפירוז הגרעיני נראה כגולש לתחתית סדר היום של המעצמות הגדולות (Euronews).

תשע מדינות, שלוש עמדות מול אותה אמנה

האמנה למניעת התפשטות נשק גרעיני (NPT) מכירה כמעצמות גרעיניות רק בחמש המדינות שערכו ניסוי לפני 1967, ודורשת מכל האחרות לוותר על הפצצה (הסברנו זאת כאן). כיום יש תשע מדינות בעלות נשק גרעיני.

מדינהראשי נפץ (הערכה)מול האמנה
רוסיהכ-5,420מוכרת
ארצות הבריתכ-5,040מוכרת
סיןכ-620מוכרת
צרפתכ-370מוכרת
בריטניהכ-225מוכרת
הודוכ-190מעולם לא חתמה
פקיסטןכ-170מעולם לא חתמה
ישראלכ-90מעולם לא חתמה, מעולם לא הצהירה
צפון קוריאהכ-60חתמה, ואחר כך פרשה

אלה הערכות SIPRI, מכון המחקר משטוקהולם, לינואר 2026 (SIPRI Yearbook 2026; FAS). ישראל מעולם לא הודתה שיש לה פצצה. לגבי צפון קוריאה אי-הוודאות גדולה. לפי הערכת SIPRI יש בידיה חומר לכ-90 ראשי נפץ, אך היא הרכיבה פחות, בסביבות 60 (SIPRI, הערות לטבלה).

ההבדל בין ארבע השורות האחרונות לבין האחרות הוא משפטי. אמנה מחייבת רק את מי שחתם עליה: הודו, פקיסטן וישראל מעולם לא חתמו עליה, ובבניית הפצצה לא הפרו אותה. צפון קוריאה חתמה עליה ב-1985 ופרשה ממנה ב-2003. היא המדינה היחידה בעולם שעשתה זאת (Arms Control Association).

מדוע צפון קוריאה היא מקרה שונה

לפני שמדברים על איפה ואיפה, יש לומר במה צפון קוריאה באמת שונה.

היא הפרה את הכללים בעודה בתוך האמנה. ב-1993 סירבה לאפשר לפקחים גישה לאתרים שלא הוצהרו; ב-2002 האשימה אותה וושינגטון בקיום תוכנית העשרה סודית; זמן קצר אחר כך גירשה פיונגיאנג את הפקחים והודיעה על פרישתה (Arms Control Association). תוקפה של הפרישה הזאת שנוי במחלוקת עד היום, דווקא משום שבאה ממדינה שכבר הייתה בהפרה (CNS, Middlebury Institute).

אחר כך ערכה שישה ניסויים גרעיניים בין 2006 ל-2017. הראשון הוביל לסנקציות המחייבות הראשונות, ומהשני ואילך כל ניסוי הפר החלטות של מועצת הביטחון המחייבות את כולם. רוסיה, כמו סין, קיבלה עשר מהן (CSIS). ב-2024 הגדירה בחוקה את דרום קוריאה "מדינה עוינת", ובפברואר 2026 אמר קים שהיא עלולה להשמיד אותה אם ביטחון המדינה יאוים (All India Radio).

על בסיס זה הסנקציות אינן שימוש לרעה: הן יישום של הכללים.

פיונגיאנג מספרת את הסיפור אחרת. היא מזכירה שארצות הברית החזיקה נשק גרעיני בדרום קוריאה מ-1958 עד 1991 (Korea Times), שב-2002 צירף אותה בוש ל"ציר הרשע", ושאספקת הנפט שהובטחה בהסכם 1994 הושעתה באותה שנה, אחרי ההאשמה האמריקנית בעניין האורניום (Congressional Research Service). וכבר שנים היא מביאה כדוגמה את עיראק של סדאם חוסיין ואת לוב של קדאפי, שני משטרים שנפלו אחרי שוויתרו על נשק להשמדה המונית (AFP, דרך Inquirer). אין אלה נסיבות מקלות משפטיות, אבל הן מסבירות מדוע שום לחץ לא הספיק.

מבחן הסימטריה

מה קרה למדינות האחרות שבנו לעצמן פצצה מחוץ לכללים?

הודו ופקיסטן, 1998. הודו עורכת את ניסוייה ב-11 וב-13 במאי, פקיסטן משיבה ב-28 וב-30. מועצת הביטחון מאשרת פה אחד את החלטה 1172: היא מגנה את הניסויים ודורשת משתי המדינות להצטרף ל-NPT (האו"ם). אין סנקציות מחייבות. ארצות הברית מטילה סנקציות משלה, מקלה בהן בתוך חודשים ספורים (Congressional Research Service), וב-22 בספטמבר 2001, אחד-עשר ימים אחרי הפיגוע במגדלי התאומים, מבטלת את אלה שנקשרו לניסויים, לשתי המדינות, ברגע שהיא מחפשת בעלות ברית למלחמה בטרור (Arms Control Association).

הודו, 2008. קבוצת הספקים הגרעיניים, שהוקמה אחרי הניסוי ההודי הראשון ב-1974, מסירה לבקשת ארצות הברית את האמברגו על סחר גרעיני עם הודו (Carnegie). זו המדינה היחידה מחוץ ל-NPT שזכתה בכך, והודו נתפסת כמשקל נגד לסין (Center for Arms Control and Non-Proliferation). לדברי מומחית במכון קרנגי, ארצות הברית ביקשה ליצור להודו מעמד ייחודי: המדינה הגרעינית "הלגיטימית" הראשונה מחוץ לאמנה (Carnegie).

ישראל. מעולם לא חתמה, מעולם לא הצהירה, אין ראיות פומביות ודאיות לניסוי שערכה (SIPRI), ומעולם לא הוטלו עליה סנקציות. כתבנו על כך כאן, בהשוואה לאיראן ולסעודיה.

צפון קוריאה, 2024-2026. במשך כמעט עשרים שנה זכתה ליחס הפוך. ואז, כמו אצל האחרות, הפצצה נעשתה מועילה למישהו.

רוסיה. עם המלחמה באוקראינה הפכה פיונגיאנג לספקית של פגזים, טילים וחיילים. ב-28 במרץ 2024 הטילה מוסקבה וטו על חידוש המנדט של צוות המומחים של האו"ם שפיקח על הסנקציות, וכך הביאה לסגירתו (DPPA, האו"ם). חודשים ספורים אחר כך הצהיר שר החוץ לברוב שמבחינת רוסיה הפירוז הגרעיני של צפון קוריאה הוא "סוגיה סגורה", וכינה את הסנקציות המערביות "חסרות טעם" (Reuters, דרך ThePrint). מוסקבה מסבירה את עמדתה בברית בין סיאול לוושינגטון, שלטענתה, מאז שהועלתה "לרמה הגרעינית", הופכת את הפירוז לבלתי אפשרי (Yonhap, דרך Daum). במקום מומחי האו"ם מפקחת כעת קבוצה של 11 מדינות, כולן בעלות ברית של וושינגטון: ארצות הברית, יפן, דרום קוריאה, בריטניה, צרפת, גרמניה, איטליה, הולנד, קנדה, אוסטרליה וניו זילנד (ממשלת הולנד). רוסיה וסין אינן חברות בה. הדו"ח הראשון שלה מתאר את אספקת הנשק בין מוסקבה לפיונגיאנג כהפרות של החלטות האו"ם (דו"ח MSMT, האו"ם): החלטות שרוסיה עצמה קיבלה.

סין. רשמית בייג'ינג מעולם לא ויתרה על הפירוז הגרעיני, והיא אומרת שהיא מעדיפה יציבות ודיאלוג על פני לחץ. אבל בנובמבר 2025, לראשונה מזה שנים, המסמך הרשמי שלה על פיקוח על חימוש כבר לא הזכיר את הפירוז הגרעיני של חצי האי (Foreign Policy). ביוני 2026 נסע שי לפיונגיאנג, וגם שם המילה לא הופיעה. לדברי טונג ז'או, ממכון קרנגי לשלום בינלאומי, זו למעשה השלמה שבשתיקה עם צפון קוריאה חמושה בפצצה (Korea Times).

ארצות הברית. אחרי פסגת בייג'ינג במאי כתב הבית הלבן שטראמפ ושי "אישרו את המטרה המשותפת של פירוז צפון קוריאה מנשק גרעיני" (הבית הלבן, 17 במאי 2026). אחרי ביקורו של שי בוושינגטון בספטמבר דיברה ההודעה רק על "דאגות גלובליות, ובהן רוסיה, צפון קוריאה ואיראן" (הבית הלבן, 25 בספטמבר 2026). בינתיים טראמפ רוצה לפגוש שוב את קים, וקים הציב תנאי: ארצות הברית צריכה קודם להכיר בו כמדינה גרעינית (Arms Control Association).

אבל לוושינגטון יש קול אחר. ב-30 באוקטובר, באטלנטה, חזרו מזכיר המדינה רוביו ושרי החוץ של דרום קוריאה ויפן והצהירו בכתב על "מחויבותם האיתנה לפירוז הגרעיני המלא" של צפון קוריאה ועל יישום מלא של החלטות האו"ם (Al Jazeera). מחלקת המדינה מחזיקה בקו, הבית הלבן מטשטש אותו. בשנג'ן, שלושה שבועות אחר כך, חתם טראמפ על הטקסט השותק.

ההתנגדות החזקה ביותר

יש דרך לקרוא את כל זה שאין לה שום קשר לאיפה ואיפה: הריאליזם. בעיני מומחים רבים, אחרי שלושים שנות ניסיונות כושלים, הדרישה לפירוק מלא כבר אינה הגיונית. ויקטור צ'ה, מ-CSIS בוושינגטון, מציע "שלום קר": להפסיק להציב את הפירוז הגרעיני כתנאי למשא ומתן ולהתמקד במה שאפשר להשיג, כלומר פיקוח על חימוש, ערוצים לניהול משברים, הגבלות על ייצור טילים (Korea Times). אחרים מציעים להקפיא את ייצור הנשק החדש ואחר כך לנהל משא ומתן על צמצומים, גם אם וושינגטון תמשיך שלא להכיר רשמית במעמדה הגרעיני של פיונגיאנג (Korea Herald).

זה טיעון רציני: מי שמחזיק בו אינו רוצה לתגמל את פיונגיאנג, הוא רוצה שהארסנל יפסיק לגדול. צ'ה אינו מציע לוותר על הפירוז הגרעיני: הוא כותב שארצות הברית לא צריכה לנטוש אותו, גם אם זו כבר מטרה רחוקה (CSIS, Beyond Parallel). מבקריו משיבים ש"שלום קר" מתייחס בכל זאת לפצצה כאל עובדה קיימת (Daily NK). גם סיאול דוחפת בכיוון הזה: בספטמבר ביקש הנשיא לי מוושינגטון להציע הקלה בסנקציות תמורת הקפאת תוכניות הגרעין והטילים (Arms Control Association).

אבל בדיוק כאן טמון ההבדל. להקפיא ארסנל פירושו לנהל עובדה מוגמרת. להפסיק להזכיר אותו, להוציא את המילה "פירוז גרעיני" מהמסמכים הרשמיים, לסגור את הפיקוח על הסנקציות, פירושו דבר אחר: להניח לכלל ליפול. הבעיה של שנג'ן אינה ששלוש מעצמות מחפשות הסכם ריאליסטי עם פיונגיאנג. הבעיה היא שבטקסט המשותף שלהן איש לא כתב מהו הכלל בזמן שהן מחפשות אותו.

התזה במבחן

התזה היא שהיחס למדינה בעלת פצצה תלוי יותר בתועלתה למעצמה גדולה מאשר בחומרת ההפרה. יש להעמיד אותה במבחן מול מקרים שעשויים להפריך אותה.

דרום אפריקה היא המדינה היחידה שבנתה פצצה ואחר כך פירקה אותה בעצמה: שישה מטענים, שהושמדו בין 1990 ל-1991, באימות של ה-IAEA (South African History Online). היא עשתה זאת כשהאיום שהצדיק את הארסנל נעלם, עם סוף המלחמה הקרה, וכשהבידוד הבינלאומי כבר עלה לה יותר מהנשק (NTI). המקרה מלמד שהפחד חשוב, אבל שגם הלחץ יכול להיות חשוב, כשהפחד נגמר.

לוב ויתרה על התוכנית שלה ב-2003, תמורת נרמול היחסים עם המערב. ב-2011 הופל קדאפי במרד שזכה לתמיכת המערב (NK News). זו אחת הדוגמאות שפיונגיאנג מביאה, והיא מחזקת את הטיעון שלה.

גבול התזה. סנקציות האו"ם נגד צפון קוריאה עדיין בתוקף, ושלוש מחמש החברות הקבועות במועצת הביטחון, ארצות הברית, בריטניה וצרפת, חזרו בסוף אוקטובר 2026, יחד עם יפן, דרום קוריאה והאיחוד האירופי, על מחויבותן לפירוז גרעיני "מלא, בר-אימות ובלתי הפיך" של צפון קוריאה (ממשלת הולנד). ולא כל מה שנראה כהשלמה נובע מתועלת: סיאול מציעה להקפיא את הארסנל מפחד ממלחמה, לא משום שפיונגיאנג משרתת אותה.

לכן יש לדייק את התזה: התועלת אינה מוחקת את ההפרה, אבל היא קובעת מי מוכן לגבות עליה מחיר, וכפי שנראה להלן, גם מי מופצץ לפני שהוא מגיע לשם. במקרה של הודו ופקיסטן הספיקו שלוש שנים כדי שוושינגטון תפסיק להיות מוכנה לכך. במקרה של צפון קוריאה, רוסיה וסין כבר אינן מוכנות, וארצות הברית חלוקה בין מי שמחזיק בקו לבין מי שמחפש פגישה עם קים.

הלקח שמגיע לעולם

שנג'ן לא המציאה דבר: היא האישור האחרון לדפוס ישן יותר. איראן נשארה בתוך האמנה, נמצא שהפרה את הסכם ההבטחות שלה, והופצצה (כתבנו על כך כאן). לפניה זה קרה לעיראק ב-1981 ולסוריה ב-2007, כשישראל השמידה את הכורים שלהן (NTI). צפון קוריאה פרשה מהאמנה והשלימה את הפצצה. איש לא פלש אליה גם קודם לכן, משום שהגנו עליה הארטילריה המכוונת אל סיאול והברית עם סין; הפצצה מתווספת להרתעה הזאת, וכיום היא הופכת שינוי משטר שייכפה מבחוץ לבלתי מתקבל על הדעת. הודו ופקיסטן, שוושינגטון נזקקה להן, גם זכו למחילה וליחס של שותפות.

אבל הדפוס אינו חל על כולם באותה מידה. לטייוואן, לברזיל ולארגנטינה היו תוכניות גרעין והן נטשו אותן, בגלל לחצים מבחוץ או מבחירה, בלי שאיש הפציץ אותן (Britannica). מי שהופצצו היו יריבי המערב: מה שקובע הוא התועלת, או היפוכה.

יש לומר בדיוק מפני מה הפצצה מגינה, ומפני מה לא. היא אינה מגינה מפני כל התקפה. באוגוסט 2024 נכנסה אוקראינה, שאין לה נשק גרעיני, למחוז קורסק הרוסי, לשטחה של המעצמה הגרעינית הגדולה בעולם: זו הייתה החדירה הגדולה ביותר לשטח רוסיה מאז מלחמת העולם השנייה, ולפי קייב החזיק הצבא האוקראיני במשך שבועות כ-1,300 קילומטרים רבועים (AP, דרך GV Wire). במאי 2025 תקפה הודו בסיסי אוויר וטילים פקיסטניים שככל הנראה מילאו תפקיד במערך הגרעיני, ו-SIPRI כותב שהמלחמה הקצרה ההיא מערערת את עצם ההיגיון של ההרתעה (Defence Industry Europe, SIPRI). ב-2024 תקפה איראן את ישראל ישירות פעמיים, בפעם הראשונה במאות טילים וכטב"מים (Carnegie), אף שידעה שלישראל, לפי הערכות SIPRI, יש כ-90 ראשי נפץ (SIPRI). מה שהפצצה נראית מבטיחה הוא צר יותר, אבל עבור משטר זה הדבר החשוב ביותר: איש אינו מנסה לפלוש אליו כדי להפילו. זה ההבדל שפיונגיאנג מזכירה כשהיא מביאה כדוגמה את עיראק ולוב. ובאשר לעיראק, ב-2003 סדאם חוסיין לא עצר באמצע הדרך, משום שאחרי מלחמת 1991 פירקו אותו פקחי האו"ם מנשקו. עיראק מוכיחה שפירוק מנשק אינו מגן, לא שהפצצה הייתה מצילה אותו.

והפצצה מגינה על המשטר, לא על העם. הצפון קוריאנים שילמו עליה בסנקציות, בבידוד וברעב: לפי האו"ם כמעט מחציתם סובלים מתת-תזונה (ההקשר מופיע בכרטיס המדינה שלנו). אין זה טיעון בעד הפצת נשק גרעיני. זהו תיאור של מה שהמעצמות הגדולות מלמדות את העולם, וזה הלקח המסוכן ביותר עבור האמנה: מי שחש מאוים עלול להסיק שהסיכון אינו בהחזקת פצצה, אלא בכך שעדיין אין לו פצצה.

גם מי שחש מאוים מצד צפון קוריאה מסיק מסקנה: באוגוסט 2026 תמכו 65% מהדרום קוריאנים בפצצה משלהם (Korea Times, סקר Gallup Korea). לדברי ארין דמבאכר, מהמועצה ליחסי חוץ (CFR), אחת המטרות המשותפות של פוטין ושי היא דווקא למנוע מבעלות ברית של אמריקה, כמו יפן או דרום קוריאה, לבנות לעצמן ארסנל אם התחייבויותיה של וושינגטון ייחלשו (CFR).

מה נשאר מהאמנה

ה-NPT דורש מהמדינות שאין להן פצצה לא לבנות אותה, ומחמש שיש להן לנהל משא ומתן על פירוק הנשק. בשנג'ן אין שום התחייבות לצמצם ארסנלים, ו-New START, האמנה האחרונה שהגבילה את הארסנלים של רוסיה וארצות הברית, פקעה בפברואר 2026 (SIPRI). האמנה נשענת על עסקה: מי שמוותר על הפצצה מקבל על עצמו אי-שוויון, תמורת ההבטחה שאי-השוויון יצטמצם ושהכללים יחולו על כולם. אם הכללים חלים רק על מי שאינו מועיל לאיש, העסקה מתרוקנת מתוכנה.

ההערכה שלנו

צפון קוריאה אינה קורבן של איפה ואיפה. זהו משטר ששיקר לפקחים, הפר התחייבויות שחתם עליהן, מאיים על שכנותיו ומשאיר כמעט מחצית מעמו בלי די מזון בזמן שהוא בונה את הארסנל (ההקשר מופיע בכרטיס המדינה שלנו). הסנקציות שהוטלו עליו התבססו על הכללים.

חיפוש הסכם להקפאת הארסנל שלו עשוי להיות הבחירה הנבונה ביותר. אבל השתיקה של שנג'ן אומרת משהו על המעצמות הגדולות: לשתיים מהן צפון קוריאה מועילה כפי שהיא, השלישית רוצה פגישה עם קים, ובטקסט שעליו חתמו יחד איש לא כתב שההפרה עדיין חשובה. וושינגטון עדיין כותבת זאת במקומות אחרים, עם בעלות בריתה. אבל אם היא שותקת כשזה חשוב, הלקח מגיע בכל זאת לכל מי ששוקל פצצה: מי שמגיע עד הסוף כבר אינו מסתכן בהפלה, מי שמשרת מעצמה גדולה גם זוכה למחילה, והיריב שעוצר באמצע הדרך מופצץ. האמנה יכולה להחזיק מעמד רק אם ישתנו שני דברים: ערבויות ביטחון אמיתיות למי שמוותר על הפצצה, ואותה אמת מידה שתחול על כולם, ידידים ויריבים.

שאלות פתוחות

מקורות: CFR · הבית הלבן · הנוסח הסיני, ממשלת סין · Euronews · TimesLIVE, Reuters · SIPRI Yearbook 2026 · FAS · SIPRI, הערות לטבלה · Arms Control Association · Arms Control Association · CNS, Middlebury Institute · CSIS · All India Radio · Korea Times · Congressional Research Service · AFP, דרך Inquirer · האו"ם · Congressional Research Service · Arms Control Association · Carnegie · Center for Arms Control and Non-Proliferation · Carnegie · DPPA, האו"ם · Reuters, דרך ThePrint · Yonhap, דרך Daum · ממשלת הולנד · דו"ח MSMT, האו"ם · Foreign Policy · Korea Times · הבית הלבן, 17 במאי 2026 · הבית הלבן, 25 בספטמבר 2026 · Arms Control Association · Al Jazeera · Korea Times · Korea Herald · CSIS, Beyond Parallel · Daily NK · Arms Control Association · South African History Online · NTI · NK News · ממשלת הולנד · NTI · Britannica · AP, דרך GV Wire · Defence Industry Europe, SIPRI · Carnegie · Korea Times, סקר Gallup Korea

צפון קוריאההתחמשות מחדשהאו״םמשפט בינלאומירוסיהסיןארצות הברית

כל החדשות והמניפסטים →