חדשות

שלוש מדינות, אמנה אחת, שלושה סטנדרטים שונים

23 ביולי 2026 — איראן / סעודיה / ישראל

הרקע

בקיץ 2026 מחזיקות שלוש מדינות במזרח התיכון בעמדות שונות באופן קיצוני ביחס לאותו משטר משפטי: אמנת אי-הפצת הנשק הגרעיני (NPT, 1968) ומערכת ההבטחות של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (IAEA). אחת מהמדינות הללו נמצאת במלחמה למעלה משנה, ותשתיתה הגרעינית ספגה שני סבבים של תקיפות צבאיות ישירות. מדינה אחרת חתמה זה עתה על הסכם עם ארה”ב הפותח בפניה את הדלת להעשרת אורניום, לצד חבילת ביטחון בשווי מיליארדי דולרים. השלישית מעולם לא חתמה על האמנה, מחזיקה כבר עשורים בארסנל המוערך בעשרות ראשי נפץ, ומעולם לא ספגה סנקציה אחת. המשפט הבינלאומי, לפחות בתיאוריה, חל על כולם באופן שווה. האופן שבו הוא מיושם בפועל מספר סיפור אחר.

איראן: ההפרה המאומתת

איראן חתמה על אמנת אי-ההפצה ב-1968 ומחזיקה בהסכם הבטחות עם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית מאז 1974 — כלומר מדינה הנמצאת לחלוטין בתוך המערכת, לא גורם חיצוני לה. אולם מאז יוני 2025 היא מונעת גישה לארבעת מתקני ההעשרה שלה (פורדו, נתנז, איספהאן) ולמלאי החומרים הקשור אליהם. דו”ח הסוכנות מ-4 ביוני 2026 חד־משמעי: הסוכנות אינה מסוגלת לאמת 440 קילוגרם של אורניום מועשר ל-60%, ואיראן נותרת המדינה היחידה חסרת הנשק הגרעיני שהגיעה אי־פעם לרמת העשרה זו. מועצת המושלים הכריזה כי איראן מפרה את הסכם ההבטחות שלה — ההכרזה הראשונה מסוג זה זה כעשרים שנה. על בסיס זה — הפרה אמיתית, מתועדת על ידי גוף טכני בלתי תלוי — ביצעו ארה”ב וישראל שני מבצעים צבאיים ישירים נגד התשתית הגרעינית האיראנית, ומועצת הביטחון החזירה את הסנקציות באוקטובר 2025.

סעודיה: החריג המשא־ומתני

סעודיה אשררה את אותה אמנה עצמה ב-1988 — פרט המשנה את מהות ההשוואה: לא מדינה שמחוץ למערכת, אלא חתומה המנהלת משא ומתן על יחס שונה מזה שמקבל כל שותף גרעיני אחר של ארה”ב. מאז 2009 קיים סטנדרט אמריקאי, שנקבע מול איחוד האמירויות הערביות ומכונה מאז “הסטנדרט הזהב”: מי שמבקש גישה לטכנולוגיה הגרעינית האזרחית האמריקאית חייב לוותר על העשרה מקומית, על עיבוד מחדש של דלק, ולאשרר את הפרוטוקול הנוסף של הסוכנות. הסכם “123” שנחתם ב-22 ביולי 2026 על ידי שר האנרגיה האמריקאי כריס רייט והנסיך עבד אל־עזיז בן סלמאן, נוטש את שלושת העמודים הללו, ומחליף אותם בהסדר הבטחות דו-צדדי שמועצת המושלים של הסוכנות עוד צריכה לאשרר. וול סטריט ג'ורנל מדווח כי ההסכם כולל מבנה המכונה “קופסה שחורה”: מתקן העשרה הממוקם על אדמת סעודיה אך מופעל על ידי חברות אמריקאיות, שהקמתו תלויה במחקר משותף בן שנתיים על הצורך המסחרי האמיתי בו. מומחה לאי-הפצה, הנרי סוקולסקי, שאל אילו תקדים זה יוצר כעת עבור שותפים אזוריים אחרים — איחוד האמירויות, טורקיה, מצרים — שעד כה קיבלו את הוויתור על העשרה. יורש העצר הסעודי עצמו הצהיר בעבר כי אם איראן תפתח נשק, סעודיה תעשה כמוה — אותה לוגיקת הרתעה הדדית, שכאשר היא מיוחסת לאיראן, נחשבת להוכחה לכוונה עוינת. התוצאה של הסכם זה אינה מלחמה: זוהי בדיקה פרלמנטרית בת 90 יום בקונגרס האמריקאי.

ישראל: המדינה שלא חתמה ומעולם לא נענשה

ישראל מעולם לא חתמה על אמנת אי-ההפצה. מאז 1969 קיימת הבנה בלתי רשמית עם וושינגטון, שמעולם לא עוגנה באמנה: שתיקה ישראלית לגבי תוכניתה הגרעינית, סובלנות אמריקאית ללא לחץ להצטרפות. חמישים ושבע שנים לאחר מכן, ההבנה עדיין עומדת בעינה. ההערכות העדכניות ביותר (SIPRI, 2025) מציבות את הארסנל הישראלי בכ-תשעים ראשי נפץ. ישראל גם סירבה באופן שיטתי להשתתף במשא ומתן על אזור נקי מנשק להשמדה המונית במזרח התיכון, שהוצע על ידי ועידות הבחינה של אמנת אי-ההפצה ב-1995, 2010 ו-2015. משהו זז ב-2026, אם כי לא לכיוון שקיפות מרצון: ב-4 במאי כתבו שלושים חברי קונגרס דמוקרטים בבית הנבחרים האמריקאי למזכיר המדינה ודרשו כי וושינגטון תיישם את הסטנדרטים שלה עצמה לאי-הפצה באופן שווה — הבקשה המוסדית הראשונה במשקל כזה שמאתגרת בגלוי את חוסר הסימטריה. באותה תקופה בערך, ראש ממשלת ישראל דיבר בפומבי מדימונה, ואיים בשימוש בנשק גרעיני נגד איראן בתרחישים עתידיים, ובכך שבר עמדת עמימות שנשמרה חצי מאה, וטען לראשונה כי איראן כבר “השיגה” נשק גרעיני עוד לפני הפעולות הצבאיות הישראליות — טענה שיריביו הפוליטיים עצמם הכחישו כחסרת בסיס.

מבחן הסימטריה

כאשר עיקרון משפטי מיושם באופן עקבי, הוא אמור לעמוד גם כאשר מחליפים בין השחקנים. אילו הקריטריון המוצהר — מניעת הפצה גרעינית באזור לא יציב — היה אכן הקריטריון המופעל בפועל, ארסנל אמיתי, המוערך בעשרות ראשי נפץ, שמעולם לא נבדק במשך חמישים ושבע שנים, היה מהווה עדיפות לפחות דומה להפרת הבטחות. אך זה לא מה שקורה. הגורם המסביר בצורה הטובה ביותר את פערי ההתייחסות בין שלושת המקרים אינו חומרתו הטכנית של סיכון ההפצה: אלא ההיערכות האסטרטגית של כל מדינה מול וושינגטון. זה לא הופך את שלושת המקרים לשווי-ערך במציאות — הם אינם: הפרתה של איראן אמיתית ומתועדת על ידי גוף בלתי תלוי; ההעשרה הסעודית עדיין מותנית בהערכה עתידית; ישראל אינה מפרה פורמלית את אמנת אי-ההפצה רק משום שמעולם לא חתמה עליה. אך דווקא משום שההבדלים הללו אמיתיים, חוסר הפרופורציה ביחס — מלחמה עבור אחת, חבילת ביטחון עבור השנייה, חמישים ושבע שנות שתיקה נסבלת עבור השלישית — אינו מוצא הסבר במשפט הבינלאומי כשלעצמו. הוא מוצא הסבר בנוחות של מי שמיישם אותו.

הערה משפטית

סעיף II לאמנת אי-ההפצה אוסר על מדינות שאינן גרעיניות לרכוש נשק גרעיני; סעיף III מחייב אותן בהסכם ההבטחות של הסוכנות שאיראן מפרה כאן. אך האמנה אינה מטילה שום חובה על מדינות שמעולם לא חתמו עליה — ולכן המקרה הישראלי אינו מהווה, במובן המדויק, הפרה משפטית: זהו פער מבני במערכת, לא כשל טכני שלה. אמנת הסוכנות מטילה עליה את התפקיד לוודא עמידה בהסכמי ההבטחות, לא לשפוט את הוגנות היישום הסלקטיבי שלהם על ידי המדינות החברות המייצאות את הטכנולוגיה הזו מלכתחילה: השיפוט הזה נותר פוליטי, לא משפטי — ודווקא בשל כך יש להפוך אותו למפורש במקום להשאירו משתמע במסגרת הטכנית של האמנה.

מקורות: IAEA / ISIS Analysis (4 June 2026) · U.S. Department of Energy (22 July 2026) · CNN (22 July 2026) · Atlantic Council, Experts React (22 July 2026) · Al Jazeera (15 April 2026) · The Jerusalem Post (25 March 2026) · Wikipedia, Israel Nuclear Letter

← חזרה לכל החדשות והמניפסטים