
IWILLNOTLOOKAWAY.ORG
מילון מונחים
צפון קוריאה: העם, ההיסטוריה, המשטר והפצצה
עודכן ב-20 בנובמבר 2026
הידיעות מצפון קוריאה מדברות על טילים ששוגרו לים, על מצעדים צבאיים ועל פסגות בין מעצמות שבהן שמה מופיע, או, לעתים קרובות יותר, נעלם. לעתים רחוקות הן מסבירות מדוע מלחמה שהחלה ב-1950 מעולם לא הסתיימה, מי באמת שולט בפיונגיאנג, ואיך מדינה ענייה, מבודדת ורעבה הצליחה לבנות פצצה אטומית. כרטיס המדינה הזה מנסה לספק את ההקשר. הוא מתעדכן: כל שינוי נרשם בסופו, עם תאריך ומקור.
בקצרה
- בצפון קוריאה כ-26 מיליון תושבים, כמעט כולם קוריאנים. אין בה חלוקות אתניות או דתיות: החלוקה האמיתית היא פוליטית, בין מי שהמשטר רואה בו נאמן לבין מי שלא.
- קוריאה הייתה מושבה יפנית מ-1910 עד 1945. בסוף מלחמת העולם השנייה חולקה לשתיים: הצפון לסובייטים, הדרום לאמריקנים. ב-1948 קמו שתי מדינות.
- מלחמת קוריאה (1950-1953) הסתיימה בהסכם שביתת נשק, לא בשלום. מבחינה טכנית, שתי הקוריאות עדיין במלחמה.
- מאז 1948 שולטת במדינה אותה משפחה: קים איל סונג, אחריו בנו קים ג'ונג איל, וכיום הנכד קים ג'ונג און. זהו אחד המשטרים הסגורים והמדכאים ביותר בעולם.
- זו המדינה היחידה שחתמה על האמנה למניעת התפשטות נשק גרעיני ואחר כך פרשה ממנה (2003). היא ערכה שישה ניסויים גרעיניים, ולפי ההערכות יש בידיה כיום כ-60 ראשי נפץ.
- מאז 2024 היא בעלת ברית צבאית של רוסיה ונלחמת לצידה נגד אוקראינה. סין נותרה המגינה העיקרית שלה.
הארץ
צפון קוריאה משתרעת על המחצית הצפונית של חצי האי הקוריאני, בין סין לים יפן. בצפון מפרידים בינה לבין סין הנהרות יאלו וטומן; לאורך קילומטרים ספורים, בשפך הטומן, היא גובלת גם ברוסיה. בדרום מפרידה בינה לבין דרום קוריאה ברצועה המפורזת (DMZ), רצועה ברוחב של כארבעה קילומטרים. זוהי מדינה הררית ברובה: המישורים הראויים לעיבוד מעטים, בעיקר במערב, וזו אחת הסיבות לכך שהמזון היה תמיד בעיה.
העם
התושבים. מפקד האוכלוסין האחרון, ב-2008, מנה כ-24 מיליון בני אדם (מפקד 2008, האו"ם). מאז לא נערך מפקד נוסף: ההערכות כיום מדברות על כ-26 מיליון תושבים (World Factbook, דרך CountryReports). כ-3 מיליון גרים בפיונגיאנג, הבירה, שבה המגורים הם זכות יתר שמעניק המשטר (GlobalSecurity).
הערה על המספרים. צפון קוריאה מפרסמת נתונים מעטים מאוד, וכמעט אף אחד מהם אינו ניתן לאימות. הנתונים בכרטיס הזה הם הערכות של גופים בינלאומיים, מכוני מחקר ושירותי מודיעין זרים. כשההערכות חלוקות, אנו אומרים זאת.
הקוריאנים — כמעט כולם. לפי ה-World Factbook של ה-CIA המדינה הומוגנית מבחינה אתנית, עם קהילה סינית קטנה ומעט מאוד יפנים (CountryReports). הם מדברים באותה שפה כמו הדרום קוריאנים, הנכתבת רק באלפבית הקוריאני: בצפון הוצאו מהשפה כמעט כל המילים שמקורן סיני, יפני או מערבי (Britannica). יותר משבעים שנה אחרי החלוקה, הצפון והדרום משתמשים במילים ובמבטאים שונים בחלקם, אבל הם נשארו אותו עם.
הסינים — קהילה קטנה, המיעוט היחיד שיש לו משקל כלשהו (Britannica). אין הערכות פומביות אמינות על מספרם.
היפנים — מעטים מאוד, לפי אותו מקור. אין לבלבל ביניהם לבין האזרחים היפנים שנחטפו בידי סוכני פיונגיאנג (ראו "מי מתערב מבחוץ").
החלוקה האמיתית: ה"מעמד" הפוליטי. במדינה ללא הבדלים אתניים, המשטר יצר חלוקה משלו. הסונגבון מסווג כל משפחה לפי הנאמנות המשוערת של אבותיה למשטר: צאצאי לוחמים נגד היפנים נמצאים למעלה, צאצאי בעלי אדמות, משתפי פעולה או פליטים שברחו לדרום נמצאים למטה. בסיווג הזה, העובר בירושה, תלויים בית הספר, העבודה, הדיור ואפילו הזכות לגור בבירה. ועדת החקירה של האו"ם תיארה אותו כצורה של אפליה שיטתית (ועדת החקירה של האו"ם, 2014).
הדתות. רשמית יש חופש פולחן, אבל בפועל הדת המאורגנת כמעט נמחקה. ב-2002 הצהירה הממשלה עצמה בפני האו"ם ש-0.16% מהאוכלוסייה מקיימים את הפרוטסטנטיות, הקתוליות, הבודהיזם או הצ'ונדוגיו, דת שנולדה בקוריאה במאה ה-19. לפי הערכה אחת, מספר הנוצרים המחתרתיים מגיע ל-400,000, והם צפויים למחנה כליאה אם יתגלו (USCIRF, דו"ח 2026). במקום הדת יש פולחן משפחת קים: דיוקנאות בכל בית, פסלים, ימי שנה שקובעים את קצב לוח השנה.
הרעב. לפי דו"ח של האו"ם מ-2025, בין 2020 ל-2022 כ-46% מהצפון קוריאנים סבלו מתת-תזונה (Korea Times). משרד האו"ם לזכויות האדם קושר את המצב הזה גם להחלטות הממשלה, שהחמירו את הגישה למזון.
היסטוריה בקצרה
הממלכה והמושבה. במשך יותר מחמש מאות שנה, עד 1910, היה חצי האי ממלכה אחת, שושלת ג'וסון, הקשורה לסין ביחסי וסאליות. ב-1910 סיפחה אותה יפן (Britannica). במשך שלושים וחמש שנה חיו הקוריאנים תחת שלטון קשה: מאות אלפי עובדים גורשו ליפן ולמושבות האחרות, מאות אלפי נשים נלקחו לעבדות מינית בבתי הבושת של הצבא, ונעשה ניסיון למחוק את השפה ומ-1939 אפילו את שמות המשפחה הקוריאניים (History). קמה התנגדות, בחלקה חמושה ובחלקה קומוניסטית, שנלחמה גם ממנצ'וריה. בין מנהיגיה היה לוחם גרילה צעיר: קים איל סונג.
החלוקה (1945-1948). באוגוסט 1945, עם כניעת יפן, הסכימו ארצות הברית וברית המועצות לחלק ביניהן את פירוק הכוחות היפניים מנשקם לאורך קו הרוחב ה-38: הסובייטים בצפון, האמריקנים בדרום. זה היה אמור להיות קו זמני. ב-1948 קמו שתי מדינות, שכל אחת מהן טוענת שהיא הלגיטימית היחידה: ב-15 באוגוסט הרפובליקה של קוריאה בדרום, וב-9 בספטמבר הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה בצפון, בהנהגת קים איל סונג (Britannica).
המלחמה (1950-1953). ב-25 ביוני 1950 פלש צבא הצפון לדרום. האו"ם אישר כוח בינלאומי בהובלת ארצות הברית, שהדף את הפלישה והגיע עד הגבול הסיני; סין התערבה במאות אלפי "מתנדבים" ודחקה את האמריקנים חזרה דרומה. החזית נעצרה פחות או יותר במקום שבו התחילה. בין הרוגים, פצועים ונעדרים היו כ-4 מיליון נפגעים, מהם כ-2 מיליון אזרחים (Britannica). הצפון יצא מהמלחמה הרוס. ארצות הברית הטילה על קוריאה 635,000 טונות של פצצות, יותר משהטילה בכל זירת האוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה (Time); בפיונגיאנג נותר עומד רבע מהבניינים (The National Interest). גם כוחות הצפון ביצעו טבח, ואזרחים מתו משני הצדדים. המשטר משתמש עד היום בהפצצות האמריקניות כהוכחה לכך שהמדינה חייבת להישאר מגויסת, וכאחת ההצדקות לתוכנית הגרעין (AP, דרך The Diplomat). ב-27 ביולי 1953 נחתם הסכם שביתת נשק, לא הסכם שלום, ונשיא דרום קוריאה, סינגמן רי, סירב לחתום עליו (Britannica). לכן שתי הקוריאות עדיין במלחמה, מבחינה טכנית.
שלטונו של קים איל סונג (1948-1994). קים איל סונג בנה מדינת מפלגה אחת על פי המודל הסובייטי, ואחר כך התרחק ממנו עם אידיאולוגיית הג'וצ'ה, "ההסתמכות העצמית". הוא חיסל את יריביו מבית, הלאים הכול והקים פולחן אישיות סביבו. בשנות השישים והשבעים היה הצפון עשיר מהדרום; אחר כך הדרום עקף אותו, והפער נעשה עצום.
הרעב הגדול (1994-1998). קים איל סונג מת ב-1994 והשלטון עבר לבנו, קים ג'ונג איל: זו הייתה הירושה השושלתית הראשונה במשטר קומוניסטי. עם קריסת ברית המועצות פסקו הסיוע והנפט במחיר פוליטי; ב-1995 הגיעו שיטפונות הרסניים. את הרעב שבא בעקבותיהם המשטר מכנה "המצעד המפרך". רשמית נספו בין 225,000 ל-235,000 בני אדם (The National Interest); המחקרים הדמוגרפיים המבוססים ביותר מדברים על 600,000 עד מיליון (PIIE), והערכות אחרות גבוהות בהרבה. קים ג'ונג איל הגיב במדיניות הסונגון, "הצבא קודם", והאיץ את תוכנית הגרעין.
הפצצה (1985-2017). ב-1985 חתמה צפון קוריאה על האמנה למניעת התפשטות נשק גרעיני (NPT). ב-1993 איימה לפרוש ממנה כשפקחי ה-IAEA ביקשו לראות אתרים שלא הוצהרו. ב-1994 הקפיא הסכם עם ארצות הברית, ה-Agreed Framework, את הכור ביונגביון תמורת נפט ושתי תחנות כוח גרעיניות אזרחיות (Arms Control Association). ההסכם התנהל בין האשמות הדדיות באי-עמידה בהתחייבויות וקרס ב-2002: וושינגטון האשימה את פיונגיאנג בהעשרת אורניום בסתר, ואספקת הנפט הושעתה (Congressional Research Service). באותה שנה צירף בוש את צפון קוריאה ל"ציר הרשע". ב-10 בינואר 2003 הודיעה צפון קוריאה על פרישתה מה-NPT: היא המדינה הראשונה שעשתה זאת (Arms Control Association). שיחות שש הצדדים (עם סין, ארצות הברית, רוסיה, יפן ודרום קוריאה) נמשכו לסירוגין עד 2009 בלי תוצאות של קיימא. בין 2006 ל-2017 ערכה המדינה שישה ניסויים גרעיניים; האחרון, בספטמבר 2017, היה החזק ביותר.
קים ג'ונג און (מאז 2011). עם מות אביו, בדצמבר 2011, עבר השלטון לקים ג'ונג און, שעוד לא מלאו לו שלושים. ב-2018-2019 נפגש שלוש פעמים עם דונלד טראמפ (סינגפור, האנוי, ה-DMZ): פסגת האנוי נכשלה בנקודה המכרעת, כמה מהגרעין לפרק תמורת כמה סנקציות שיוסרו. מאז מתמקד קים בארסנל.
התפנית (2022-2026). ב-2022 התיר חוק תקיפה גרעינית מונעת והכריז שמעמדה הגרעיני של המדינה "בלתי הפיך" (Al Jazeera); ב-2023 עוגן פיתוח הנשק הגרעיני בחוקה (ConstitutionNet, Reuters). בדצמבר 2023 הכריז קים ששתי הקוריאות הן "שתי מדינות עוינות" ושאיחוד עם סיאול לא יוכל להתממש (Asia Economy; Yonhap, דרך Daum); באוקטובר 2024 הגדיר תיקון לחוקה את דרום קוריאה "מדינה עוינת" (Military.com, AP), והמשטר פוצץ את הכבישים ואת מסילות הברזל שחיברו בין שתי המדינות. ביוני 2024 חתמה צפון קוריאה עם רוסיה על אמנת סיוע צבאי הדדי; מאוקטובר 2024 חייליה נלחמים נגד אוקראינה. בוועידת המפלגה בפברואר 2026 הכריז קים שמעמדה הגרעיני של המדינה "בלתי הפיך וקבוע" (Lowy Institute). במרץ 2026 אישר הפרלמנט חוקה חדשה, שנוסחה המלא פורסם ב-11 בנובמבר: היא כבר אינה מדברת על איחוד מחדש, מתארת את דרום קוריאה כמדינה שכנה מדרום ומפקידה את הפיקוד על הכוחות הגרעיניים בידי יושב ראש ועדת ענייני המדינה, כלומר בידי קים (JoongAng Daily).
מי שולט וכיצד
שמה הרשמי של צפון קוריאה הוא הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה, אבל היא אינה רפובליקה במובן המקובל של המילה ואינה דמוקרטיה. זוהי דיקטטורה של מפלגה אחת, ולמעשה מונרכיה תורשתית: אותה משפחה שולטת כמעט שמונים שנה.
המפלגה. מפלגת הפועלים של קוריאה היא היחידה שיש לה משקל. הוועידה שלה, המתכנסת בערך אחת לחמש שנים, קובעת את הקו המדיני; האחרונה, התשיעית, התקיימה בפברואר 2026 (KEI). קיימות עוד שתי מפלגות, אבל רק כחזית.
המדינה. קים ג'ונג און הוא המזכיר הכללי של המפלגה ויושב ראש ועדת ענייני המדינה, הגוף שמנהיג את המדינה. הפרלמנט, אספת העם העליונה, מתכנס פעמים ספורות בשנה כדי לאשר פה אחד את מה שכבר הוחלט. בבחירות יש מועמד אחד לכל מושב.
השליטה. ועדת החקירה של האו"ם תיארה ב-2014 מדינה ש"מציגה רבים מהמאפיינים של מדינה טוטליטרית" (Helsinki Committee, תקציר הדו"ח). ב-2025 דיבר משרד האו"ם לזכויות האדם על "עשור אבוד": יותר מעקב, יותר צנזורה, יותר עבודת כפייה, ועונש מוות שהורחב גם למי שמפיץ סרטים או שירים זרים (Jurist). במחנות הכליאה הפוליטיים, הקוואנליסו, העריכה הוועדה שיש בין 80,000 ל-120,000 עצירים, לעתים קרובות עם משפחותיהם, ושם שימש הרעב כאמצעי ענישה (UPI). לפי אמנסטי אינטרנשיונל, המחנות עדיין קיימים (Amnesty).
הכלכלה. זוהי כלכלה מתוכננת בידי המדינה, עם שווקים פרטיים שזוכים לסובלנות לסירוגין. ב-2025, לפי Human Rights Watch, המסחר הפרטי הבלתי פורמלי כמעט נעצר לחלוטין (HRW, World Report 2026). חלק הולך וגדל מההכנסות מגיע מפעילויות שנאסרו בסנקציות האו"ם: עד 100,000 עובדים שנשלחו לחו"ל, בעיקר לסין ולרוסיה, שהכניסו ב-2025 עד 800 מיליון דולר, שרובם נשארו בידי המדינה (Korea Times); וגניבת מטבעות קריפטוגרפיים, לפחות 1.65 מיליארד דולר בין ינואר לספטמבר 2025 (Dawn).
מי הוא מי
קים ג'ונג און — ראש המדינה והמפלגה מאז 2011. נכדו של המייסד. בנה את הארסנל הגרעיני, נפגש שלוש פעמים עם טראמפ, שלח חיילים להילחם למען רוסיה.
קים יו ג'ונג — אחותו, בכירה במפלגה. מרבה לדבר בשם המשטר בהצהרות חריפות נגד סיאול ווושינגטון. היא שכינתה את תוכנית הגרעין "הקו שממנו לא נסוגים" (The Quint).
קים ג'ו אה — בתו המתבגרת של קים ג'ונג און, הנוכחת יותר ויותר בטקסים רשמיים, ובהם המצעדים הצבאיים (Malay Mail). משקיפים רבים רואים בה את היורשת האפשרית.
צ'ואה סון הוי — שרת החוץ, שניהלה במשך שנים משא ומתן עם ארצות הברית.
לי ג'ה-מיונג — נשיא דרום קוריאה מאז יוני 2025. תומך בדיאלוג עם הצפון: בספטמבר 2026 ביקש מוושינגטון להציע הקלה בסנקציות תמורת הקפאת תוכניות הגרעין והטילים (Arms Control Association).
מאין נובע הסכסוך
מלחמה שלא נסגרה מעולם. שביתת הנשק של 1953 עצרה את הלחימה אבל לא פתרה דבר: לא את הגבול הימי, לא את ההכרה ההדדית ולא את נוכחות הכוחות האמריקניים בדרום. בעיני המשטר, הצבא האמריקני במרחק כמה עשרות קילומטרים מפיונגיאנג הוא איום קבוע. בעיני סיאול ווושינגטון, האיום הוא צבא צפון קוריאני הפרוס במרחק כמה עשרות קילומטרים מסיאול.
הישרדות המשטר. בעיני פיונגיאנג הפצצה אינה נשק לשימוש אלא פוליסת ביטוח חיים. המשטר משוכנע שרק הנשק הגרעיני מונע מארצות הברית להפיל אותו, והוויכוח בין המומחים בנקודה זו פתוח. התעמולה שלו מביאה כבר שנים כדוגמה את עיראק של סדאם חוסיין ואת לוב של קדאפי, שני משטרים שנפלו אחרי שוויתרו על נשק להשמדה המונית (AFP, דרך Inquirer). לכן כל הצעה ל"פירוז גרעיני" נדחית: המשטר דורש שיכירו בו כמדינה גרעינית עוד לפני שיתיישב לשולחן המשא ומתן (Arms Control Association).
שתי מדינות, אומה אחת. במשך שבעים שנה אמרו שתי הקוריאות שהן רוצות באיחוד מחדש, כל אחת בתנאיה. מאז 2023 הצפון ויתר אפילו על כך. לדעת כמה חוקרים, הגדרת הדרום "מדינה זרה עוינת" נועדה גם להפוך לאפשרי את השימוש בנשק גרעיני נגדו, שבעבר היה נחשב התקפה על "בני אותו עם" (Columbia Law School, Korean Legal Studies).
מי מרוויח
המשטר, קודם כול. הארסנל הגרעיני מבטיח לו שאיש לא ינסה להפיל אותו בכוח, ונותן לו קלף בכל משא ומתן. מצב המלחמה הקבוע מצדיק את השליטה המוחלטת באוכלוסייה ואת העדיפות המוחלטת של ההוצאה הצבאית על פני המזון.
סין, שרוצה בראש ובראשונה יציבות. קריסה של צפון קוריאה פירושה מיליוני פליטים בגבול, ואולי קוריאה מאוחדת, בעלת ברית של ארצות הברית, בצמוד לשטח הסיני. בייג'ינג מעדיפה שכנה לא נוחה אבל יציבה: לדעת כמה אנליסטים היא כבר השלימה למעשה עם צפון קוריאה כמדינה גרעינית (Korea Times).
רוסיה, שבזכות המלחמה באוקראינה קיבלה מפיונגיאנג מיליוני פגזים, טילים בליסטיים וחיילים, ובתמורה מציעה נפט, טכנולוגיה והגנה במועצת הביטחון (ראו "מי מתערב מבחוץ").
שחקנים אחרים, בעקיפין. האיום הצפון קוריאני מצדיק את הנוכחות הצבאית האמריקנית במזרח אסיה, את החימוש מחדש של יפן ודרום קוריאה ואת מכירת מערכות ההגנה מפני טילים. אין פירוש הדבר שהאיום מומצא: הוא אמיתי. פירושו שגם למי שמתריע מפניו יש יתרונות בהשארתו במרכז הבמה.
מי שאינו מרוויח: הצפון קוריאנים. הם משלמים על מצב המלחמה ברעב, בהיעדר חירות, וכיום גם בחייהם של החיילים שנשלחים להילחם ברוסיה.
מי מתערב מבחוץ
סין היא שותפת הסחר העיקרית של צפון קוריאה ובעלת בריתה מאז אמנת הידידות של 1961; מאז 2024 יש לפיונגיאנג בעלת ברית רשמית שנייה, רוסיה. ביוני 2026 ביקר שי ג'ינפינג בפיונגיאנג לראשונה מזה שבע שנים והבטיח לקים תמיכה ש"לא תשתנה" (Jakarta Post, Reuters). רשמית בייג'ינג מעולם לא ויתרה על הפירוז הגרעיני של חצי האי, אבל מאז נובמבר 2025 היא כבר לא מזכירה אותו במסמכיה הרשמיים (Foreign Policy): לדעת כמה אנליסטים זוהי השלמה שבשתיקה עם הפצצה הצפון קוריאנית (Korea Times).
רוסיה חתמה עם פיונגיאנג, ב-19 ביוני 2024, על אמנת שותפות אסטרטגית. סעיף 4 מחייב כל אחת משתי המדינות להעניק לאחרת סיוע צבאי "ללא דיחוי" אם היא מותקפת (Arms Control Association). מאוקטובר 2024 נלחמים חיילים צפון קוריאנים נגד אוקראינה, בעיקר במחוז קורסק הרוסי. לפי המודיעין הדרום קוריאני היו כ-11,000, וכמחציתם נהרגו או נפצעו (Ukrainska Pravda, על פי נתוני Yonhap). ב-2024 סיפקה צפון קוריאה לרוסיה מיליוני פגזים ויותר מ-100 טילים בליסטיים, ששוגרו לעבר ערים באוקראינה; בתמורה קיבלה נפט מעבר למגבלות האו"ם, מערכות הגנה אווירית ונתונים לשיפור הטילים שלה (דו"ח MSMT, האו"ם; Ukrainska Pravda). מוסקבה טוענת שהפירוז הגרעיני של צפון קוריאה הוא כבר "סוגיה סגורה" (Reuters, דרך ThePrint). פיונגיאנג הודתה בשליחת החיילים, ובאפריל 2026 פתחה מוזיאון המוקדש ל"מבצעים הצבאיים מעבר לים" (Ukrainska Pravda).
ארצות הברית היא בעלת ברית צבאית של דרום קוריאה ושל יפן ומחזיקה כוחות בשתי המדינות. מ-1958 עד 1991 החזיקה גם נשק גרעיני בדרום קוריאה (Korea Times). רשמית היא עדיין דורשת "פירוז גרעיני מלא" של צפון קוריאה: היא חזרה על כך ב-30 באוקטובר 2026 יחד עם סיאול וטוקיו (Al Jazeera). טראמפ נפגש עם קים שלוש פעמים ב-2018-2019 ומאז אומר שהוא רוצה לפגוש אותו שוב; ב-19 בנובמבר 2026 עזב את סין בלי לפגוש אותו (Euronews).
יפן נמצאת בטווח של כל הטילים הצפון קוריאניים. כבר עשרות שנים היא דורשת את האמת על אזרחיה שנחטפו בידי סוכני פיונגיאנג בשנות השבעים והשמונים: טוקיו מכירה ב-17 מהם. ב-2002 הודה קים ג'ונג איל בחטיפות בפני ראש הממשלה קויזומי; חמישה חטופים חזרו הביתה, ועל שנים-עשר האחרים יפן עדיין מחכה לידיעות (משרד החוץ היפני).
דרום קוריאה חיה עם בירה במרחק כחמישים קילומטרים מהגבול. כיום היא דמוקרטיה, אבל במשך עשרות שנים שלטו בה אנשי צבא: הגנרל פאק צ'ונג-הי, שעלה לשלטון בהפיכה ונהנה מתמיכת ארצות הברית (Japan Times), ואחריו הגנרל צ'ון דו-הוואן, שב-1980 הורה לדכא בדם את המרד בקוואנג'ו. הבחירות הדמוקרטיות הראשונות לנשיאות התקיימו רק ב-1987, אחרי חודשים של מחאות (Stanford University). עמדתה כלפי הצפון משתנה מאוד לפי מי ששולט: נוקשה יותר תחת השמרנים, פתוחה יותר תחת הפרוגרסיבים, כמו הנשיא הנוכחי.
המשפט הבינלאומי
שביתת הנשק. ההסכם של 1953 נחתם בידי פיקוד האו"ם, הצבא הצפון קוריאני וה"מתנדבים" הסינים. דרום קוריאה לא חתמה עליו. אין הסכם שלום.
האמנה למניעת התפשטות נשק גרעיני. צפון קוריאה הצטרפה אליה ב-1985, ואת הסכם ההבטחות עם ה-IAEA חתמה רק ב-1992, שש שנים אחר כך (Arms Control Association). סעיף X של האמנה מתיר למדינה לפרוש בהודעה מוקדמת של שלושה חודשים, אם "אירועים יוצאי דופן" מסכנים את האינטרסים העליונים שלה. פיונגיאנג הודיעה על פרישתה ב-10 בינואר 2003, בטענה שהפרישה נכנסת לתוקף למחרת; רוב המדינות סבורות שהיא נכנסה לתוקף ב-10 באפריל 2003, בתום שלושת החודשים (CNS, Middlebury Institute). כמה מדינות עדיין חולקות על תוקף הפרישה, משום שכבר נמצא קודם לכן שצפון קוריאה מפרה את התחייבויותיה. זו המדינה היחידה בעולם שעזבה את האמנה.
סנקציות האו"ם. מ-2006 עד 2017 אישרה מועצת הביטחון, פה אחד ובהסכמת סין ורוסיה, כעשר החלטות האוסרות על צפון קוריאה ניסויים גרעיניים ובליסטיים, סחר בנשק, שליחת עובדים לחו"ל ואת רוב הייצוא (CSIS). הן מחייבות את כל המדינות החברות. ב-28 במרץ 2024 הטילה רוסיה וטו על חידוש המנדט של צוות המומחים של האו"ם שפיקח על קיומן, והצוות נסגר ב-30 באפריל 2024 (DPPA, האו"ם). מאוקטובר 2024 את הפיקוח עושה קבוצה של 11 מדינות מחוץ לאו"ם, כולן בעלות ברית של ארצות הברית: ארצות הברית, יפן, דרום קוריאה, בריטניה, צרפת, גרמניה, איטליה, הולנד, קנדה, אוסטרליה וניו זילנד (ממשלת הולנד). רוסיה וסין אינן חברות בה. בקניית נשק מפיונגיאנג רוסיה מפרה החלטות שהיא עצמה הצביעה בעדן.
פשעים נגד האנושות. ב-2014 קבעה ועדת החקירה של האו"ם שבצפון קוריאה בוצעו פשעים נגד האנושות "על פי מדיניות שנקבעה בדרג הגבוה ביותר של המדינה": השמדה, רצח, שעבוד, עינויים, אונס, הפלות כפויות, רדיפה (Human Rights Watch). היא ביקשה להעביר את התיק לבית הדין הפלילי הבינלאומי. צפון קוריאה מעולם לא הצטרפה לבית הדין, ורק מועצת הביטחון יכולה להעביר אליו את התיק: לסין ולרוסיה יש זכות וטו. איש מהאחראים לא הועמד מעולם לדין.
המלחמה באוקראינה. בשליחת חיילים להילחם בשטח רוסיה, צפון קוריאה משתתפת במלחמה שהעצרת הכללית של האו"ם הגדירה תוקפנות. האמנה עם מוסקבה נשענת על סעיף 51 של מגילת האו"ם, ההגנה העצמית, אבל החיילים הצפון קוריאנים הופעלו כדי להדוף את החדירה האוקראינית לקורסק, בתוך מלחמה שהחלה בפלישה הרוסית.
ציר זמן
- 1910 — יפן מספחת את קוריאה.
- 1945 — כניעת יפן; חלוקה לאורך קו הרוחב ה-38.
- 1948 — קמות הרפובליקה של קוריאה (15 באוגוסט) והרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה (9 בספטמבר).
- 1950-1953 — מלחמת קוריאה; שביתת נשק ב-27 ביולי 1953.
- 1985 — הצטרפות לאמנה למניעת התפשטות נשק גרעיני.
- 1994 — קים איל סונג מת, קים ג'ונג איל יורש אותו. ה-Agreed Framework עם ארצות הברית.
- 1994-1998 — רעב, בין 600,000 למיליון הרוגים לפי ההערכות המבוססות ביותר.
- 2003 — פרישה מהאמנה למניעת התפשטות נשק גרעיני; מתחילות שיחות שש הצדדים.
- 2006 — ניסוי גרעיני ראשון; סנקציות ראשונות של האו"ם (החלטה 1718).
- 2011 — קים ג'ונג איל מת, קים ג'ונג און יורש אותו.
- 2014 — ועדת החקירה של האו"ם קובעת שבוצעו פשעים נגד האנושות.
- 2017 — ניסוי גרעיני שישי, החזק ביותר; סנקציות אחרונות של האו"ם (החלטה 2397).
- 2018-2019 — שלוש פגישות בין קים לטראמפ; פסגת האנוי נכשלת.
- 2023 — המעמד הגרעיני מעוגן בחוקה; קים מכריז על שתי הקוריאות כ"מדינות עוינות".
- 2024 — הווטו הרוסי סוגר את צוות המומחים של האו"ם על הסנקציות (מרץ). אמנת סיוע צבאי עם רוסיה (יוני). חיילים צפון קוריאנים ברוסיה (אוקטובר).
- 2026 — ועידת המפלגה התשיעית: הנשק הגרעיני "בלתי הפיך" (פברואר). חוקה חדשה (מרץ): הפיקוד על הכוחות הגרעיניים בידי קים. שי ג'ינפינג בפיונגיאנג (יוני). ה-IAEA מאשרת מתקן העשרה חדש ביונגביון (אוגוסט) (ExchangeMonitor). פרסום הנוסח המלא של החוקה (11 בנובמבר). פסגת טראמפ-שי-פוטין בשנג'ן: ההצהרה המסכמת אינה מזכירה את צפון קוריאה (19 בנובמבר).
יומן שינויים
- 20 בנובמבר 2026 — גרסה ראשונה.
מקורות: NK News, ה-IAEA · 38 North · מפקד 2008, האו"ם · World Factbook, דרך CountryReports · GlobalSecurity · Britannica · ועדת החקירה של האו"ם, 2014 · USCIRF, דו"ח 2026 · Korea Times · Britannica · History · Britannica · Britannica · Time · The National Interest · AP, דרך The Diplomat · The National Interest · PIIE · Arms Control Association · Congressional Research Service · Arms Control Association · Al Jazeera · ConstitutionNet, Reuters · Asia Economy · Yonhap, דרך Daum · Military.com, AP · Lowy Institute · JoongAng Daily · KEI · Helsinki Committee, תקציר הדו"ח · Jurist · UPI · Amnesty · HRW, World Report 2026 · Korea Times · Dawn · The Quint · Malay Mail · Arms Control Association · AFP, דרך Inquirer · Arms Control Association · Columbia Law School, Korean Legal Studies · Korea Times · Jakarta Post, Reuters · Foreign Policy · Arms Control Association · Ukrainska Pravda, על פי נתוני Yonhap · דו"ח MSMT, האו"ם · Ukrainska Pravda · Reuters, דרך ThePrint · Ukrainska Pravda · Korea Times · Al Jazeera · Euronews · משרד החוץ היפני · Japan Times · Stanford University · Arms Control Association · CNS, Middlebury Institute · CSIS · DPPA, האו"ם · ממשלת הולנד · Human Rights Watch · ExchangeMonitor
כתבות נוספות: תשעה ארסנלים, אמנה אחת ושתיקה אחת: צפון קוריאה אחרי שנג'ן · האמנה למניעת התפשטות נשק גרעיני: מה היא מחייבת, את מי היא מחייבת, ומדוע מי שמעולם לא חתם עליה לעולם לא יכול להפר אותה · שלוש מדינות, אמנה אחת, שלושה סטנדרטים שונים