I Will Not Look Away

IWILLNOTLOOKAWAY.ORG

ניתוח

למי שייכות המכונות? הפתרונות, ומי נשאר בחוץ

17 בנובמבר 2026 — העולם

סדרה: למי שייכות המכונות · 2 מתוך 2

הערת שקיפות: כתבה זו הוכנה בסיוע Claude, מודל הבינה המלאכותית של Anthropic. Anthropic היא אחת החברות המשתתפות במרוץ ההשקעות המתואר להלן, ולכן אחד הצדדים המעורבים.

בקצרה

השאלה

הכתבה הראשונה הסתיימה בתמונה קשה: קבוצות מעטות מחזיקות במכונות, באנרגיה ובנתונים, ומי שיש לו פחות כוח עלול לשלם פעמיים (למי שייכות המכונות? הבעיות). הפתרונות המוצעים קיימים. השאלה היא אם הם עובדים, איפה, ולמי.

שבעה פתרונות במבחן

לכל אחד: מה הוא מציע, ההתנגדות החזקה ביותר, איפה הוא כבר עובד, ומה חסר.

1. המכונה עוזרת, האדם מחליט ונושא באחריות

ההצעה. על פי חוק, אבחונים, פסקי דין, חתימות הנדסיות, מתן אשראי ושימוש בכוח נשארים בידי אדם.

ההתנגדות. מכונה שמחשבת אלפי תרחישים יכולה לשפוט טוב יותר מאדם. להגביל אותה כדי להגן על עבודת אדם פירושו לוותר על החלטות טובות יותר.

איפה זה כבר עובד. הדוגמה המוצקה ביותר מגיעה משוודיה, מבדיקות הסקר לסרטן השד. מחקר MASAI, שכלל כ-106,000 נשים, השווה בין שתי שיטות: קריאה רגילה של צילומי ממוגרפיה בידי שני רדיולוגים, וקריאה שבה בינה מלאכותית עוזרת לרדיולוגים, שנשארים היחידים שמחליטים. בעזרת המכונה נמצאו 29% יותר גידולים, כמעט כולם קטנים ועדיין ממוקמים, בלי עלייה באזעקות השווא (אוניברסיטת לונד), ועומס הקריאה של הרופאים ירד ב-44% (הודעת The Lancet, דרך EurekAlert). התוצאות המלאות, שפורסמו בינואר 2026 ב-The Lancet, מראות גם 12% פחות גידולים שאובחנו בין בדיקה לבדיקה, כלומר כאלה שהוחמצו בקריאה הראשונה: 82 לעומת 93. יש לקרוא את הנתון הזה בזהירות: המחקר נבנה כדי להראות שהשיטה החדשה אינה גרועה יותר, ובמדד הזה ההבדל אינו מספיק כדי לשלול מקריות (The Lancet, דרך PubMed). החוקרים עצמם מזהירים שהמחקר עוסק במדינה אחת, בסוג מכשיר אחד ובמערכת אחת. התוצאה אינה אומרת שהמכונה טובה מהרופא. היא אומרת שרופא שהמכונה עוזרת לו מוצא יותר גידולים משני רופאים בלעדיה, בכמעט חצי מהעבודה.

גם החוק נע בכיוון הזה. תקנת הבינה המלאכותית האירופית דורשת שמערכות בסיכון גבוה יתוכננו כך שאדם יוכל באמת לפקח עליהן, ושהמפקח יהיה מסוגל לזהות את הנטייה לסמוך על המכונה יותר מדי (AI Act, סעיף 14). בזיהוי ביומטרי מרחוק, אסור לקבל החלטה על סמך המערכת אם לא אימתו אותה לפחות שני אנשים (euaiact.com). אבל החובות האלה, שהיו אמורות לחול מאוגוסט 2026, נדחו: לפי ההסכם מ-7 במאי 2026 בין הפרלמנט למועצה, הן ייכנסו לתוקף ב-2 בדצמבר 2027, וב-2 באוגוסט 2028 למערכות המשולבות במוצרים שכבר מוסדרים (Hogan Lovells, דרך JD Supra). את הכלים למשילות במכונות האלה תיארנו כאן.

מה חסר. ההתנגדות מבלבלת בין חישוב לאחריות. אי אפשר להעמיד מכונה לדין, אי אפשר לפטר אותה, והיא לא משלמת על טעויותיה. הכלל מחזיק אם האדם באמת מחליט. אם הוא הופך לחותמת שמוטבעת מתוך הרגל על מה שהמכונה מציעה, הוא לא מחזיק: ראינו את זה במלחמה (מינאב). והתקנה האירופית מחריגה שימושים צבאיים.

2. למסות במקום שבו באמת מרוויחים

ההצעה. להעביר את נטל המס מהעבודה אל ההון ואל הכנסות משכירות ותמלוגים.

ההתנגדות. למסות את מי, ואיפה? התאגידים הרב-לאומיים מדווחים על רווחיהם במדינות שנוחות להם.

איפה זה כבר עובד. בספטמבר 2024 סגר בית הדין של האיחוד האירופי תיק שנמשך שמונה שנים. הוא קבע שאירלנד העניקה לאפל הטבות מס בלתי חוקיות מ-1991 עד 2014, ושאפל חייבת להחזיר 13 מיליארד יורו של מסים שלא שולמו (ICIJ). בשנה אחת רשמה חברת בת אירית של אפל רווחים של כ-16 מיליארד, אבל דיווחה רק על 50 מיליון מהם כחייבים במס (Channel 4). פסק הדין מראה ששוק גדול מספיק, עם כללים משותפים, יכול לגרום גם לחברות החזקות ביותר לשלם.

דרך שנייה פתוחה עכשיו. באו"ם מתנהל משא ומתן על אמנת מסגרת לשיתוף פעולה בינלאומי בענייני מס. המדינות האפריקאיות הציעו אותה ב-2022, כדי להעביר את קביעת כללי המס מה-OECD, שמאגד 38 כלכלות מפותחות, אל האו"ם, שבו יושבות 193 מדינות (Accounting Times). המשא ומתן אמור להסתיים עד אמצע 2027, והסבב הבא מתקיים בניירובי בין 30 בנובמבר ל-10 בדצמבר 2026 (Eurodad).

מה חסר. מס המינימום העולמי של 15% היה אמור לפתור בדיוק את הבעיה הזאת. ביוני 2025 הסכימה ה-G7 לפטור ממנו את התאגידים האמריקאיים, שישלמו רק לפי כללי ארצות הברית (IBFD); בינואר 2026 אושר הפטור בידי כ-150 מדינות (Bloomberg Tax). נשארת האפשרות למסות במקום שבו מוכרים. לאיחוד האירופי, עם כ-450 מיליון תושבים (Eurostat), יש המשקל לעשות זאת. המחיר הוא צעדי תגמול סחריים אמריקאיים, וזו הסיבה שעד כה בחר שלא לשלם אותו.

3. לתת לכולם חלק מהעושר

ההצעה. קרנות ציבוריות או צורות של בעלות מפוזרת שנותנות לאזרחים ולעובדים חלק מההון ומפירותיו.

ההתנגדות. שום יזם לא מחלק מרצונו את ההון שצבר, ובטח שלא בחינם.

איפה זה כבר עובד. אף אחד מהמודלים האלה אינו נשען על נדיבות. כולם נשענים על כלל.

באלסקה, מאז 1976, חוקת המדינה מחייבת להפקיד לפחות 25% מתמלוגי הנפט והמחצבים בקרן קבועה (APFC). הקרן משקיעה בכל העולם, ומאז 1982 משלמת מדי שנה דיבידנד במזומן לכל תושב, בלי קשר לגילו או למוצאו (Cato Institute). הרעיון הבסיסי הוא שהנפט של המדינה שייך לכל אזרחיה. את אותו רעיון אפשר להחיל על משאבים משותפים אחרים: נתונים, אנרגיה, רשתות.

במונדרגון שבחבל הבאסקים, רשת קואופרטיבים שנוסדה ב-1956 מונה היום כ-71,400 איש ומכירות של יותר מ-11 מיליארד יורו (Mondragon, דוח 2025). החברים הם בעלי המיזם ומצביעים באספה על האסטרטגיה. כשפשטה את הרגל ב-2013 פאגור, הגדול שבקואופרטיבים, 95% מכמעט 2,000 העובדים שנותרו בלי משרה שובצו מחדש בתוך הרשת (Christian Science Monitor). אבל למודל יש גם גבולות: הקואופרטיבים התעשייתיים הגדולים שולטים ביותר ממאה חברות בנות בחו"ל, שעובדיהן שכירים ולא חברים (Analyse & Kritik, 2025).

בבריטניה הנהיג חוק מ-2014 הטבות מס למי שמוכר את החברה שלו לקרן שמחזיקה בה עבור העובדים. במרץ 2026 היו כ-2,800 חברות בבעלות עובדים, עם כ-548,000 עובדים-בעלים (TLT). כשהממשלה קיצצה את ההטבה בחצי, בנובמבר 2025, ההצטרפויות החדשות האטו (ACCA). המקרה הבריטי מאשר את הכלל: בעלות מפוזרת גדלה כשהפוליטיקה מעודדת אותה.

מה חסר. קרן כמו זו של אלסקה, הבנויה על פירות הבינה המלאכותית, עדיין לא קיימת בשום מקום. אפשר לממן אותה ממסים על שירותים דיגיטליים או מדמי שימוש באנרגיה ובנתונים ציבוריים. לכן הפתרון השלישי תלוי בשני.

4. אירופה שנותנת את הכלים לכולם

ההצעה. דיני תחרות שנאכפים באמת, מודלים פתוחים, כוח מחשוב ציבורי נגיש לעסקים קטנים.

ההתנגדות. ההשקעות הנדרשות מחוץ להישג יד. אירופה התחייבה להתחמש מחדש ומשלמת על אנרגיה הרבה יותר ממתחרותיה, וזה מכריע את התעשייה הכבדה.

איפה זה כבר עובד. אירופה לא צריכה לנצח במרוץ על המודלים החזקים ביותר כדי לתת כלים לחברות שלה, ומשהו זז.

מחשוב ציבורי כבר קיים. המיזם האירופי המשותף למחשוב-על מפעיל 19 "מפעלי בינה מלאכותית" ו-13 אתרים קשורים, שמציעים תמיכה חינמית ומותאמת אישית לעסקים קטנים ולסטארט-אפים (EuroHPC). הגישה לצורכי חדשנות תעשייתית חינמית לעסקים קטנים ובינוניים, שיכולים להיכנס תוך שני ימי עבודה (Bayern Innovativ; LUMI).

עלות השימוש בבינה מלאכותית קורסת. לפי הדוח השנתי של אוניברסיטת סטנפורד, שאילתה למודל ברמת GPT-3.5 עלתה 20 דולר למיליון מילים מעובדות בנובמבר 2022, ו-7 סנט באוקטובר 2024: כ-280 פעמים פחות בתוך שמונה-עשר חודשים. הירידה נובעת מחומרה יעילה יותר וממודלים קטנים יותר אך מסוגלים, והפער בין המודלים הסגורים הטובים ביותר לבין המודלים הפתוחים הטובים ביותר כמעט נעלם (Stanford HAI, AI Index 2025). בניית המודלים הגדולים ביותר נשארת עסק של מעטים. השימוש בהם, פחות ופחות.

כללי התחרות מתחילים לנשוך. באפריל 2025 החילה הנציבות האירופית לראשונה את חוק השווקים הדיגיטליים: קנס של 500 מיליון יורו לאפל ו-200 מיליון למטא (הנציבות האירופית).

גם האנרגיה יכולה לחזור לאזרחים. באספו שבפינלנד, החום העודף ממרכזי הנתונים של מיקרוסופט מחמם בתים דרך רשת החימום העירונית: הוא יכסה כ-40% מהצורך, במקום פחם (עיריית אספו).

מה חסר. ההתנגדות בעניין האנרגיה והתקציב נכונה. הגז הרוסי עלה פחות, והוא היה גם מנוף לסחיטה: שני הדברים נכונים. וכל יורו שמוצא על התחמשות הוא יורו שלא הולך למחשוב, לרשתות חשמל ולהכשרה (אנחנו עוסקים בזה בסדרה "השלום והחימוש מחדש"). אבל הקשר האמיתי הוא זה שראינו בכתבה הראשונה: ב-2025 השתמשו בבינה מלאכותית 55% מהחברות האירופיות הגדולות ורק 17% מהקטנות (Eurostat). הפער תלוי פחות בטכנולוגיה ויותר ביכולת להפוך אותה לעבודה יומיומית (European Business Magazine). הכלים קיימים. חסרים האנשים שיעזרו לעסקים הקטנים להשתמש בהם.

5. העסקים הקטנים: מהנישה אל הרשת

ההצעה. להמר על מה שאי אפשר לשכפל עד אינסוף: עבודת יד, איכות, שירות מותאם, הקשר עם הלקוח.

ההתנגדות. זה יישאר חלק זעיר. ואם כולם יעברו לנישות, ההתמחויות יתרבו וההיצע יעלה על הביקוש.

איפה זה כבר עובד. ההתנגדות צודקת: נישות לבדן הן מקלט למעטים. אבל לעסק הקטן יש שני קלפים נוספים, שאינם תלויים בנישה.

הראשון הוא שבינה מלאכותית עוזרת יותר למי שמתחיל מאחור. המחקר המצוטט ביותר בנושא עקב אחרי יותר מ-5,000 נציגי שירות לקוחות בחברת תוכנה גדולה. עם עוזר מבוסס בינה מלאכותית, הפריון הממוצע עלה ב-15%. העובדים המנוסים והמיומנים פחות השתפרו במהירות ובאיכות; המנוסים ביותר הרוויחו מעט (Brynjolfsson, Li ו-Raymond, Quarterly Journal of Economics, 2025). המכונה העבירה לעובדים החדשים את דרך העבודה של הטובים ביותר. עסק קטן שלא יכול להרשות לעצמו מומחה לכל תפקיד יכול להשתמש בכלי הזה כדי להתקרב למי שיכול.

הקלף השני הוא הרשת. מונדרגון נולדה מחמישה צעירים שיצאו מבית ספר מקצועי (KIT). הרבה עסקים קטנים שלבדם לא יכולים לממן מומחה נתונים, מחלקת רכש או תשתית דיגיטלית יכולים לממן אותם יחד, בקונסורציום או בקואופרטיב.

מה חסר. המחקר על שירות הלקוחות מודד חברה אחת, בענף אחד. ומי שמשתמשים בכלים האלה היום הם בעיקר חברות גדולות. בלי רשתות, ייעוץ והכשרה שנועדו לקטנים, היתרון נשאר אצל מי שכבר יש לו אותו.

6. הפוליטיקה: מי כופה את הכללים

ההצעה. כל מה שנאמר לעיל, בהחלטת הממשלות.

ההתנגדות. הפוליטיקאים יצטרכו לדרוך על הרגליים של מי שמממן אותם. קשה מאוד.

איפה זה כבר עובד. זה שורש הכול, וההיסטוריה מראה שזו אינה חומה בלתי עבירה. את הביטוחים הסוציאליים החובה הראשונים בעולם הנהיג ביסמרק בגרמניה, בחוק ביטוח הבריאות של 1883. הוא לא עשה זאת מתוך נדיבות, אלא כדי לשמוט את הקרקע מתחת לרגלי הסוציאליסטים (Smithsonian Magazine). אחרי גרמניה אימצו כל מדינות מערב אירופה לפחות אחת מהתוכניות האלה (Social Evolution & History). כשחוסר יציבות מאיים על השליטים, הכללים משתנים.

גם היום קבוצות גדולות מפסידות בבית המשפט. באוגוסט 2024 קבע שופט פדרלי אמריקאי שגוגל שמרה באופן בלתי חוקי על מונופול בחיפוש המקוון (AP, דרך PBS). פסק הדין על אפל באירופה והקנסות לפי חוק השווקים הדיגיטליים הולכים באותו כיוון. ומשא ומתן המס באו"ם נולד מיוזמת המדינות האפריקאיות, לא מיוזמת החזקות.

מה חסר. הניצחונות חלקיים. בספטמבר 2025 החליט אותו שופט שגוגל לא תצטרך למכור את הדפדפן כרום ולא את אנדרואיד, ותוכל להמשיך לשלם כדי להיות מנוע החיפוש המוגדר כברירת מחדל (The Register). כללים משתנים כשיש לחץ מאורגן: איגודים, ארגוני מעסיקים, אזרחים, מדינות שמתאחדות. באיסלנד, הניסוי בקיצור שעות העבודה יצא לדרך דווקא מקמפיינים של האיגודים והחברה האזרחית (Fox 5).

7. לעבוד פחות, באותו שכר

ההצעה. לחלק את רווחי הפריון באמצעות קיצור שעות העבודה.

ההתנגדות. אם השכר כבר היום לא מספיק לצרכים שהחדירו בנו, חלוקת התגמולים לא תספק אף אחד.

איפה זה כבר עובד. ההצעה לא מבקשת לחלק את אותה עוגה, אלא להשתמש בחלק החדש, שהמכונות מייצרות, כדי לשלם על פחות שעות. זה כבר קרה, וזה אחד הסיפורים הכלכליים המוצלחים ביותר אי פעם. ב-1870 עבד עובד במדינות העשירות בין 50 ל-70 שעות בשבוע; היום הוא עובד בערך חצי מזה (Our World in Data). באותה תקופה השכר הריאלי גדל כמו שלא גדל מעולם.

זה קורה גם היום. באיסלנד, בין 2015 ל-2019, כ-2,500 עובדים במגזר הציבורי עברו מ-40 ל-35-36 שעות שבועיות בלי לאבד שכר. הפריון והשירותים נשארו כפי שהיו או השתפרו ברוב המקרים. אחרי הניסוי, 86% מהעובדים במדינה עברו לשבוע עבודה קצר יותר, או קיבלו את הזכות לעשות זאת (Alda ו-Autonomy). בבריטניה ניסו 61 חברות את שבוע העבודה בן ארבעה ימים באותו שכר, ב-2022. שנה אחר כך, 54 עדיין יישמו אותו ו-31 הפכו אותו לקבוע (FM Magazine).

מה חסר. הניסויים נוגעים בעיקר למשרדים ולשירותים ציבוריים, והחברות שמשתתפות בהם בוחרות בכך מרצונן. כשמנסים להפוך את זה לחוק לכולם, המאבק עובר לפרלמנט. בספטמבר 2025 דחה הקונגרס הספרדי, ברוב של 178 נגד 170 (המפלגה העממית, Vox, Junts ו-UPN נגד הממשלה), את ההצעה לקצר את שבוע העבודה מ-40 ל-37.5 שעות בלי קיצוץ בשכר (El Salto); ארגוני המעסיקים חששו מעלויות גבוהות מדי לעסקים הקטנים ביותר (Boundless). זה עובד אם הרווחים מגיעים באמת לשכר, ואז חוזרים לפתרון השני והשישי. נושא הצרכים שהוחדרו בנו רציני, אבל זה דיון אחר.

מי נשאר בחוץ: המבחן של המדינות שבמלחמה

הדוגמאות שראינו עד כאן מגיעות כמעט כולן ממקומות עשירים, קטנים או מלוכדים: אלסקה, איסלנד, חבל הבאסקים, שוודיה, פינלנד. זו מגבלה רצינית. העובדה שפתרון עובד במקום שבו כבר יש כסף, מוסדות ואמון אינה מוכיחה שהוא עובד במקום שבו הם חסרים.

עם זאת, יש דוגמה אחת שאינה מגיעה ממדינה עשירה. ב-2016 בנתה הודו מערכת ציבורית של תשלומים דיגיטליים, חינמית לאזרחים: UPI. היום משתמשים בה יותר מ-500 מיליון בני אדם ו-65 מיליון בתי עסק (Free Press Journal). התועלת גדולה יותר לעצמאים, כמו רוכלים (NBER), והמערכת הרחיבה את הגישה לאשראי בלי להגדיל את שיעורי החדלות (NBER). גם כאן יש מגבלות: בסקר בקרב 722 רוכלים, אחד מכל שלושה עדיין לא מקבל תשלומים דיגיטליים (ISB, דרך Mediainfoline). אבל מדינה בעלת הכנסה בינונית-נמוכה נתנה לקטנים כלי שקודם היה רק בידי הגדולים.

נשאר המבחן הקשה ביותר: המדינות שבמלחמה או במצור, אלה שהאתר הזה מסקר. העמדנו את שבעת הפתרונות למבחן בשש מהן.

מדינהמה מחזיק מעמדבמי זה תלוי
פלסטיןארנקים דיגיטליים, בעיקר בעזהישראל: הכנסות ממסים, מזומן, בנקים מתווכים
סודאןרשתות מתנדביםהתורמים וערוצי התשלום
אתיופיהארנק דיגיטלי ציבוריהמדינה, המפעילה היחידה
קובהעסקים פרטיים קטניםהמצור האמריקאי על הנפט וממשלת קובה
ונצואלההכנסות הנפטארצות הברית, שמפקחת על התמורה
סומליהכסף בטלפוןכמה חברות פרטיות

פלסטין. את המסים על סחורות שנכנסות לגדה המערבית ולעזה גובה ישראל בשם הרשות הפלסטינית, לפי פרוטוקול פריז מ-1994. הם כשני שלישים מהכנסות הרשות (Arab Center Washington DC). מאז 2025 ישראל מעכבת אותם: בתחילת 2026 היו מוקפאים כ-4.4 מיליארד דולר, לפי הממשלה הפלסטינית (WAFA). יש שתי סיבות מוצהרות. שר האוצר הישראלי סמוטריץ' קשר את ההקפאה לגל ההכרות במדינה פלסטינית (J Street). השנייה נובעת מחוק ישראלי מ-2018: מדי שנה ישראל מחשבת כמה שילמה הרשות לאסירים ולמשפחות של מי שנהרגו בעת ביצוע פיגועים, ומעכבת סכום זהה. ישראל טוענת שהתשלומים האלה מעודדים אלימות; בעיני הפלסטינים האסירים הם לוחמים לעצמאות, ומשפחותיהם ראויות לתמיכה (Reuters, דרך Gulf News). "לא נעביר כספים שמגיעים לידי מחבלים", אמר סמוטריץ' (JNS). ביוני 2026 הפכה הכנסת חלק מהקיזוזים האלה לקבועים (MAS, יולי 2026). בעזה הבנקים הרוסים והמזומן לא נכנס. הארנקים הדיגיטליים הפכו לדרך לשרוד (The New Arab), אבל הם תלויים בבנקים ישראליים מתווכים, וישראל העלתה את האפשרות לנתק את הגישה הזאת (Atlantic Council). מי שצריך מזומן קונה אותו ממתווכים, בעמלות שעברו את ה-50% (The Progressive). כאן הפתרון השני קיים בהיפוך: המסים נגבים, אבל מישהו אחר מכניס אותם לכיס.

סודאן. ברוב שטחי המדינה המדינה כבר לא קיימת (כתבנו על כך כאן). מה שהחזיק מעמד הם "חדרי החירום", רשתות מתנדבים שנולדו מוועדי השכונות של מהפכת 2019 (Sigrid Rausing Trust) ומאורגנות בקבוצות צ'אט (Social Science in Action). יש כ-700 כאלה, והן הגיעו לכ-12 מיליון בני אדם (Cordaid). ב-2026 קיבלו את פרס צ'טהאם האוס (The National). זה הפתרון החמישי בצורתו הטהורה: רשת מלמטה, בלי מדינה. אבל היא חיה מתרומות, והכסף מגיע בדרכים ארוכות ועם הפסדים (ODI, דרך Polity).

אתיופיה. ב-2021 השיקה חברת הטלפון הממשלתית את Telebirr, ארנק בטלפון. בתוך חמש שנים הוא הגיע לכמעט 59 מיליון משתמשים וחיבר יותר מ-16 מיליון בני אדם לאשראי של בנקים ושל מימון זעיר (Capital Ethiopia). זו צורה של הפתרון הרביעי: תשתית ציבורית שמגיעה לקטנים. אבל מפעיל אותה מונופול ממשלתי, והיא נבנתה בטכנולוגיה של Huawei (Capacity Media), במדינה שיצאה ממלחמה ושיש בגבולותיה מתחים חדשים (כתבנו על כך כאן). מי ששולט ברשת מחליט גם מי יכול לשלם.

קובה. מאז 2021 מותרים עסקים פרטיים קטנים ובינוניים (AFP, דרך Malay Mail); בספטמבר 2026 היו 10,568 כאלה, לפי משרד הסטטיסטיקה הקובני (ONEI, דרך Periódico Cubano). מאז סוף ינואר הכפיל מצור נפט אמריקאי את הפסקות החשמל ואת המחסור (Al Jazeera; כתבנו על כך כאן), ומחסור הדלק פוגע ביותר מ-96% מהעסקים האלה (Auge, דרך Translating Cuba). ביולי פתחה הממשלה לפרטיים גם בתי מרקחת ותחנות דלק (AFP, דרך Zeta). העסקים הקטנים קיימים. על האנרגיה מחליטים אחרים, בוושינגטון ובהוואנה.

ונצואלה. אחרי המבצע הצבאי האמריקאי בינואר 2026 שהדיח את מדורו, הוקלו הסנקציות על הנפט והייצוא עלה לרמות הגבוהות ביותר מאז 2019 (ION Analytics). צו נשיאותי מ-9 בינואר מסדיר את החזקת תמורת הנפט הוונצואלי, שנשארת תחת פיקוח אמריקאי (K2 Integrity). זה מודל אלסקה בהיפוך: עושר האדמה קיים, אבל על הקופה משגיחה מדינה אחרת. בינתיים, ונצואלים רבים מתקשים לאכול מהשכר שיש להם (NPR).

סומליה (מחוץ לזירות שאנחנו מסקרים, אבל מועילה). מ-1991 עד 2009 המדינה נשארה בלי בנק מרכזי מתפקד (LSE). היום יותר מ-70% מהמבוגרים משתמשים בכסף בטלפון, בעוד שרק כ-15% מחזיקים חשבון בנק (SIMAD, על סמך נתוני הבנק העולמי). את זה בנו חברות הטלפון הפרטיות, בלי מדינה. אבל רק אחת מהן משמשת בפועל כבנק (Quartz): הריכוזיות חוזרת גם כאן.

מה מלמד המבחן. במדינות שבמלחמה הפתרונות שזקוקים למדינה חזקה לא יוצאים לדרך: מיסוי, דיני תחרות, קרנות ציבוריות, חוקי שעות עבודה. מחזיקים מעמד אלה שצומחים מלמטה או עוברים דרך הטלפון: רשתות מתנדבים, עסקים קטנים, כסף דיגיטלי. אבל גם אלה עובדים רק עד שמישהו אחר מוריד את המתג: מי ששולט במזומן, באנרגיה, בבנקים, ברשת או בקופה. זו שאלת הכותרת, מובאת עד הקצה. כאן, מי שמחזיק במכונות מחליט אם עם יכול לשלם, לעבוד ולאכול. עבור המדינות האלה, הבינה המלאכותית עלולה להיות הדרה שנייה, אחרי ההדרה של המלחמה. והשיקום, כשיגיע, יציב את אותה שאלה: של מי הוא יהיה? בעזה, התוכנית שהוצגה בדאבוס בינואר 2026 נשענת על הון פרטי זר, והפלסטינים אינם יושבים במקום שבו מחליטים (Al-Monitor; Al Jazeera; כתבנו על כך כאן).

מה נשאר עומד

כשמעמידים אותם זה לצד זה, שבעת הפתרונות אינם אוטופיות: כל אחד מהם עובד איפשהו. אבל כמעט תמיד במקום שבו כבר היו כוח כלכלי, מוסדות ואמון, או בניסויים קטנים. המבחן של המדינות שבמלחמה מחלק אותם לשתי קבוצות.

הקבוצה הראשונה דורשת כוח: למסות את הקבוצות הגדולות, לאכוף דיני תחרות, להקים קרנות ציבוריות, לשנות את שעות העבודה בחוק. היא בהישג ידם של מעטים: גושים גדולים כמו האיחוד האירופי, מדינות עם מוסדות יציבים. השנייה יכולה לצמוח מלמטה: קואופרטיבים, רשתות של עזרה הדדית, תשתיות דיגיטליות ציבוריות ופשוטות. גם הן נולדו במחסור: מונדרגון מחמישה צעירים מבית ספר מקצועי, חדרי החירום הסודאניים בעיצומה של מלחמה, התשלומים הדיגיטליים בהודו בעלת ההכנסה הבינונית-הנמוכה.

העולם המפולג מקשה על כללים משותפים. אבל הוא מקשה גם על מונופול יחיד: האיחוד האירופי כפה לבדו את כלליו הדיגיטליים, הודו בנתה את התשתית שלה בלי לבקש רשות. ומוסדות מועתקים: אחרי גרמניה של ביסמרק, בתוך עשורים ספורים אימצה כל מערב אירופה את הביטוח הסוציאלי.

איפה זה מוכרע עכשיו

ההערכה שלנו

פתחנו את הסדרה הזאת בשאלה קודרת: מה יעלה בגורל העובדים והעסקים הקטנים? את הפתרונות לא צריך להמציא: הם קיימים, יש להם שמות ומקומות. אבל הם לא לכולם. הם עובדים במקום שבו כבר יש כוח, ומי שיש לו פחות עלול להישאר בחוץ פעמיים: מחוץ לעושר ומחוץ לכלים להגן על עצמו. במדינות שבמלחמה השאלה "למי שייכות המכונות" הופכת ל"מי מחזיק במתג", והתשובה כמעט אף פעם אינה מי שחי שם. הבעיה אם כן אינה טכנית, היא בעיה של כוח.

אבל התקווה לא נגמרה. מה שמחזיק מעמד גם במלחמה, רשתות המתנדבים, העסקים הקטנים, התשלומים בטלפון, צומח מלמטה ועולה מעט. וההיסטוריה מראה שמוסדות מועתקים: כשהם עובדים במקום אחד, במוקדם או במאוחר גם אחרים דורשים אותם. למי שיש יותר כוח, כמו אירופה, יש חובה נוספת: לא רק להשתמש בו לעצמו, אלא לא להוריד את המתג לאחרים.

שאלות פתוחות

מקורות: אוניברסיטת לונד · הודעת The Lancet, דרך EurekAlert · The Lancet, דרך PubMed · AI Act, סעיף 14 · euaiact.com · Hogan Lovells, דרך JD Supra · ICIJ · Channel 4 · Accounting Times · Eurodad · IBFD · Bloomberg Tax · Eurostat · APFC · Cato Institute · Mondragon, דוח 2025 · Christian Science Monitor · Analyse & Kritik, 2025 · TLT · ACCA · EuroHPC · Bayern Innovativ · LUMI · Stanford HAI, AI Index 2025 · הנציבות האירופית · עיריית אספו · Eurostat · European Business Magazine · Brynjolfsson, Li ו-Raymond, Quarterly Journal of Economics, 2025 · KIT · Smithsonian Magazine · Social Evolution & History · AP, דרך PBS · The Register · Fox 5 · Our World in Data · Alda ו-Autonomy · FM Magazine · El Salto · Boundless · Free Press Journal · NBER · NBER · ISB, דרך Mediainfoline · Arab Center Washington DC · WAFA · J Street · Reuters, דרך Gulf News · JNS · MAS, יולי 2026 · The New Arab · Atlantic Council · The Progressive · Sigrid Rausing Trust · Social Science in Action · Cordaid · The National · ODI, דרך Polity · Capital Ethiopia · Capacity Media · AFP, דרך Malay Mail · ONEI, דרך Periódico Cubano · Al Jazeera · Auge, דרך Translating Cuba · AFP, דרך Zeta · ION Analytics · K2 Integrity · NPR · LSE · SIMAD, על סמך נתוני הבנק העולמי · Quartz · Al-Monitor · Al Jazeera

כלכלה ועבודהבינה מלאכותיתהאיחוד האירופיממשל בינלאומי

כל החדשות והמניפסטים →