מניפסט

לא נסב את מבטנו כל עוד בוחרים במלחמה

אי-שימוש בכוח כאופק, לא כתיאור של המשפט הבינלאומי הקיים. חמישה סכסוכים במזרח התיכון מראים שדיפלומטיה, כשמיישמים אותה, עובדת · 2026

מניפסט — לא נסב את מבטנו כל עוד בוחרים במלחמה

יש רגע, בכל סכסוך שמידרדר למלחמה גלויה, שבו הדרך הדיפלומטית עדיין פתוחה ומישהו מחליט לסגור אותה. המניפסט הזה קיים כדי לתת שם לבחירה הזו.

מלאכה עתיקה כמו האדם

דיפלומטיה איננה המצאה חדשה ולא אוטופיה מעבדתית: היא הטכנולוגיה הפוליטית העתיקה ביותר של האנושות. הסכם השלום העתיק ביותר שאנו מכירים — בין מצרים של רעמסס השני לאימפריה החתית, שנחתם סביב 1259 לפנה"ס לאחר קרב קadesh — לא היה הפסקת אש שנכפתה על ידי הצד החזק, אלא הסכם בין שווים: שני הצדדים פונים זה אל זה כ«אחים», וההסכם החזיק מעמד לאורך דורות. מאז התעדנה אמנות המשא ומתן במשך למעלה משלושת אלפים שנה, דרך הקונגרסים שעיצבו מחדש את אירופה לאחר מלחמות נפוליאון, ועד למבנה האו"ם שנולד מהריסות מלחמת העולם השנייה בדיוק כדי להפוך את אותה אמנות למוסדית בקנה מידה עולמי. זו אינה המצאה תמימה: זו מלאכה שנבנתה, נבחנה והועברה זמן רב יותר מכל נשק שנמצא כיום בשימוש.

נקודת האיזון

ליבה של מלאכה זו אינו ניצחון של צד אחד על משנהו. זהו החיפוש אחר נקודת איזון שכל הצדדים המעורבים יכולים לקבל כהוגנת דיה כדי להעדיף אותה על פני הסכסוך — לא פשרה בזול, אלא התנאי עצמו לכך שהסכם יחזיק מעמד לאורך זמן: הסכם הנתפס ככפוי על ידי צד אחד בלבד, כפי שמראה ההיסטוריה המסופרת במניפסט זה עצמו, נוטה לקרוס בהזדמנות הראשונה.

הבחירה ההפוכה

ואולם כיום אנו עדים למסלול ההפוך. בשנת 2025 פרסם משרד החוץ האמריקאי תוכנית לסגור עשר שגרירויות ושבע עשרה קונסוליות ברחבי העולם, כחלק מקיצוץ בתקציב הדיפלומטי מ-54.4 מיליארד דולר ל-28.4 מיליארד דולר בתוך שנה אחת בלבד; באותה תקופה התפטרו כ-700 עובדי משרד החוץ, ובהם 450 דיפלומטים קבועים, בחודשיים הראשונים של הממשל החדש. זהו לא מקרה בודד: זהו קצה הקרחון הנראה לעין של מגמה רחבה יותר של משיכת השקעה מהמבנים הקבועים של המשא ומתן, בדיוק בזמן שהסכסוכים המתוארים במניפסט זה מראים כמה מבנים אלה עדיין נחוצים. איננו בוחנים כאן את הגורמים למשיכת ההשקעה הזו — לרבות ההשערה, שעדיין יש לאמת בנתונים אמיתיים ולא להניח כמובנת מאליה, לגבי המשקל שהאינטרסים של תעשיית הנשק מפעילים על בחירות ההוצאה של ממשלות. זו שאלה הראויה לניתוח משלה, עם מקורות מאומתים ואותה קפדנות המיושמת במניפסט זה — לא תשובה שאנו מרשים לעצמנו כאן.

ישראל ופלסטין

המשא ומתן מעולם לא היה אוטופיה מופשטת: ב-1988 קיבל אש"ף כבסיס את החלטות האו"ם 242 ו-338, ובכך פתח את הדרך לוועידת מדריד ב-1991 ולהסכמי אוסלו, שנחתמו בוושינגטון ב-13 בספטמבר 1993 לעיני העולם כולו. במשך כמה שנים הניב התהליך שלטון עצמי פלסטיני של ממש. אחר כך הוא נעצר: קמפ דייוויד ביולי 2000 נכשל סביב מעמדה של ירושלים, טאבה בינואר 2001 ניסתה להציל את מה שניתן להציל ונקטעה עם מעבר פוליטי בישראל, וב-2002 הציעה הליגה הערבית נורמליזציה מלאה בתמורה לנסיגה לגבולות 1967 — הצעה שמעולם לא התקבלה כבסיס למשא ומתן. לא הסכסוך הוא שהפך לבלתי פתיר: זו הייתה הבחירה, שחזרה על עצמה מצד יותר מגורם אחד ברגעים שונים, שלא להשלים את מה שהונח על השולחן.

איראן

זיכרונו של תיק זה מתחיל לפני הסוגיה הגרעינית. מלחמת איראן-עיראק, שפרצה עם הפלישה העיראקית בספטמבר 1980, נמשכה שמונה שנים ועלתה, לפי חלק מההערכות, עד למיליון חיי אדם; איראן דחתה במשך שנה שלמה את החלטת האו"ם 598 מיולי 1987 לפני שקיבלה אותה באוגוסט 1988. עשורים לאחר מכן הוכיח הסכם אחר שהדרך המשא-ומתנית עובדת כאשר שומרים עליה: הסכם הגרעין (JCPOA) משנת 2015, שסוכנות האנרגיה האטומית הבינלאומית אימתה את יעילותו בחסימת הנתיבים הטכניים לנשק גרעיני. הנסיגה האמריקאית החד-צדדית מה-8 במאי 2018 לא הובילה לאיראן מרוסנת יותר, אלא לאיראן שחזרה לצבור חומר מועשר עד לרמות מדאיגות. המשבר שאנו חווים כיום אינו הוכחה לכך שהדיפלומטיה בנוגע לתוכנית הגרעין האיראנית אינה עובדת: הוא, במידה לא מבוטלת, מחיר נטישתה.

לבנון

גם כאן ההיסטוריה ארוכה יותר מהאקטואליה. מלחמת האזרחים של 1975-1990 נבעה ממתחים עדתיים ומנוכחות חמושה פלסטינית, והחריפה עם ההתערבויות הישראלית והסורית — בלבנון שנפלשה ב-1982 נולד החיזבאללה — והסתיימה רק עם הסכם טאיף באוקטובר 1989, פשרה לא מושלמת אך אמיתית. ב-2006, לאחר סכסוך חדש בין ישראל לחיזבאללה, דרשה החלטת האו"ם 1701 את פירוק הנשק של המיליציות מצפון לנהר הליטני. היא נוסחה תחת פרק ו' של האמנה, לא פרק ז': פרט טכני ששלל מכוחות השמירה על השלום מנדט לאכוף אותה בכוח. פירוק הנשק מעולם לא קרה. שמונה עשרה שנים לאחר מכן, מלחמה נוספת התחוללה על אותו קו גבול שההחלטה ההיא הייתה אמורה לייצב.

תימן

אפילו המלחמה שנראית כיום הרחוקה ביותר מדיפלומטיה, יש לה היסטוריה משלה של משא ומתן מוצלח. לאחר כיבוש הבירה צנעא בידי החות'ים בספטמבר 2014 ופתיחת ההתערבות הצבאית הסעודית במרץ 2015, נראה הסכסוך בלתי פתיר במשך שנים. ואולם בדצמבר 2018 עצר הסכם שטוקהולם קרב קרוב על נמל אל-חדיידה, ומנע רעב שנחשש כי הוא ממשמש ובא. באפריל 2022 הביאה הפוגה בתיווך האו"ם לצמצום האלימות המשמעותי ביותר מאז פרוץ המלחמה. במרץ 2023 תרמה ההפשרה בין סעודיה לאיראן, בתיווך סין לאחר שיחות שהחלו בעיראק כבר ב-2021, לריכוך נוסף של החזית. זהו לא סכסוך שדיפלומטיה מעולם לא נגעה בו: זהו סכסוך שבו דיפלומטיה, כשיושמה, עבדה — ופעולתה נותרת חלקית, לא בלתי אפשרית.

שורשים עמוקים יותר

המקורות שהוזכרו כאן — אוסלו, מלחמת איראן-עיראק, טאיף, נפילת צנעא — הם כבר פרק היסטוריה ארוך יותר מהאקטואליה האחרונה בלבד. אך הם עדיין נקודת מוצא, לא המקור. לכל אחד מהסכסוכים הללו שורשים עמוקים יותר: הקמת מדינת ישראל ב-1948 והנכבה הפלסטינית של אותה שנה עבור הראשון; המהפכה האיראנית של 1979 עבור השני; השברים העות'מאניים ותקופת המנדט בראשית המאה העשרים עבור השלישי והרביעי. מניפסט זה מציין כיוון עקרוני; הניתוחים ההיסטוריים שיחזרו עד לאותם מקורות יפורסמו כתכנים עצמאיים, מאומתים ומתוארכים ככל פריט אחר באתר זה, ויקושרו כאן ברגע שיהיו זמינים.

לא היעדר החוק, אלא כיוון

איננו מתארים כאן את מצב המשפט הבינלאומי הקיים — המכיר, לפי סעיף 51 באמנת האו"ם, בזכותן של מדינות להגנה עצמית. אנו מצביעים על כיוון: אופק שאליו צריכה הפרקטיקה הבינלאומית לנוע, לא תמונת מצב של איך היא כבר פועלת. הדוגמה שלנו היא שכוח מזוין וכפייה כלכלית יפסיקו להיות הכלי הראשון ביחסים שבין מדינות, ויישארו — כשהם נשארים — מוצא אחרון, לא הבחירה הראשונה.

הגבול של מניפסט זה

אין זה מתפקידו של אתר זה לפתור כל סכסוך מילולי או חמוש על פני כדור הארץ. מטרתו של מניפסט זה צנועה יותר ונשגבת יותר בו-זמנית: לדרוש שלפני כל בחירה בכוח, ניתן יהיה להראות שהדרך המשא-ומתנית אכן מוצתה — לא ננטשה באמצע הדרך, כפי שקרה יותר מפעם אחת בהיסטוריה שסיפרנו זה עתה.

אותה בדיקה לכולם

המבחן שאנו מיישמים זהה לכל הגורמים המעורבים, ללא יוצא מן הכלל בהתאם לזהות: מי שמשגר טילים על אוכלוסיות אזרחיות, מי שמזיין מיליציות מעבר לגבולותיו, מי שחוסם נתיבי סחר חיוניים, מי שמטיל אמברגו הפוגע באזרחים יותר מאשר בממשלות — בוחר באותה הדרך, תהא הדגל שתחתיו הוא עושה זאת אשר תהא.

קורבנותיה של בחירה זו אינם מופשטים. הם המשפחות מתחת להריסות בעזה, בלבנון, בתימן. זוהי יבשת שלמה המשלמת את התייקרות מחירי האנרגיה שהצית מלחמות שההיסטוריה הוכיחה יותר מפעם אחת כי ניתן לעצור בשולחן ובחתימה.

לא נסב את מבטנו כל עוד מישהו בוחר במלחמה כשיכול היה לבחור באחרת.

כל החדשות והמניפסטים →