דעה
הרעלה על העיניים: אירופה שמחליפה נשק בתעשייה
מאמר דעה מאת N3R1-70
במשך עשרות שנים היה הרכב עמוד תווך בכלכלת היבשת: מיליוני מקומות עבודה, ידע שנצבר לאורך דורות, סמל ליכולת הייצור של היבשת הישנה עצמה. כיום עמוד זה מתערער. וההריסות אינן תאונת דרכים, אלא תוצאה של טעויות פוליטיות, קוצר ראייה אסטרטגי, וחוסר יכולת כרוני לקרוא את הזמן שלה.
משבר ידוע מראש, ומנוהל בצורה גרועה
המעבר לחשמל היה הכרחי. אך הוא נכפה בלוחות זמנים לא ריאליים, מבלי ששרשרת התעשייה האירופית — סוללות, חומרי גלם, תשתיות טעינה — הייתה מוכנה במידה כלשהי. באותו מעבר עצמו, הסינים השקיעו שנים מראש, בגיבוי ממשלתי עקבי. אירופה רדפה אחרי אידיאולוגיה מבלי לבנות את התנאים החומריים למימושה.
איטיות קבלת ההחלטות של הדמוקרטיות שלנו עשתה את השאר. עשרים ושבעה אינטרסים לאומיים שיש לגשר ביניהם. לוחות זמנים של יישום ארוכים כמו התנ"ך. תקנות המשתנות תוך כדי תנועה. התוצאה גלויה לעין כול: מפעלים נסגרים, שרשרת הספקים מתפוררת, מאות אלפי עובדים בסיכון לאבד את משרתם. הביטו, דנו, הפיקו ניירות. אך איש לא ראה את המפולת מגיעה. או שאולי איש לא רצה לראות אותה.
ממשבר תעסוקתי לקיצור דרך מלחמתי
מול תרחיש זה, התגובה המתגבשת במספר בירות אירופיות אינה אסטרטגיה תעשייתית להתאוששות, אלא המרה: הפיכת מפעלי הרכב לאתרי ייצור צבאי. ההתחמשות מחדש של אירופה, המוזנת מהסכסוך באוקראינה, מציעה כיום גיבוי מושלם למי שמחפש פתרון מהיר לבעיית התעסוקה.
הדבר מוצג כבחירה פרגמטית: להציל מקומות עבודה, להמיר מיומנויות, לתת תנופה חדשה למגזר מתקשה. אך זהו טלאי הנתפר על פצע עמוק הרבה יותר.
הפרדוקס: אין יוזמה דיפלומטית עצמאית
מה שהופך את הבחירה הזו לחמורה עוד יותר הוא הניגוד מול חוסר הפעולה הפוליטי של אירופה בחזית הדיפלומטית. האיחוד האירופי גייס משאבים אדירים לתמיכה צבאית וכלכלית באוקראינה — אך מדובר בתמיכת מלחמה, לא ביוזמה דיפלומטית אירופית לפתרון באמצעות משא ומתן. ניסיונות תוכנית השלום בשנה האחרונה הגיעו כמעט כולם מוושינגטון: תוכנית ויטקוף-דמיטרייב בת 28 הסעיפים היא היוזמה שפתחה את שלב המשא ומתן המוחשי ביותר. אירופה הגיבה בהצעה נגדית משלה — גם היא בת 28 סעיפים, עם שינויים משמעותיים בסעיפים הפחות נוחים לקייב — אך מדובר היה בתגובה לטקסט האמריקאי, לא ביוזמת משא ומתן שנולדה בבריסל. בחזית המזרח התיכון התמונה אינה שונה: אין יוזמה דיפלומטית אירופית במשקל הדומה לזה האמריקאי, המצרי או הקטארי. אילו המטרה המוצהרת הייתה באמת ביטחון היבשת ויציבותה, ניתן היה לצפות שאירופה תבנה יוזמת שלום משלה, לא רק ארסנל משלה. במקום זאת: בחזית השלום, תפקיד שולי או של השגה. בחזית הנשק, מרוץ בלתי מרוסן.
שמירה על מתח גבוה, טיפוח מצב כוננות מתמיד, יש לה השפעה מדויקת על דעת הקהל: היא הופכת אותה לחדירה יותר, מוכנה יותר לקבל כהכרחית בחירה שבתנאים רגילים הייתה מעוררת התנגדות רבה בהרבה. הפחד הופך לכלי שבאמצעותו נבנית ההסכמה סביב החלטה תעשייתית ארוכת טווח. זוהי אסטרטגיה עתיקה כמו העולם: יצירת אויב כדי להעניק לגיטימציה להתחמשות מחדש.
בעל הברית הלא נכון
יש רובד נוסף בפרשה הזו שיש להביא לאור: טבעה של הברית שעליה אירופה מהמרת את התחמשותה מחדש. ארצות הברית, השותפה ההיסטורית של היבשת, עוברת שלב של שבריריות כלכלית מבנית, עם חוב ציבורי שהגיע לרמות שיא. זהו לא פרט שולי: בונים אסטרטגיית ביטחון ארוכת טווח על אמינותה של בת ברית שיציבותה הכלכלית עצמה נתונה לאי-ודאות גוברת.
ובכל זאת אירופה ממשיכה לעקוב אחריה, לא מתוך חישוב מעודכן של כדאיות אסטרטגית, אלא מתוך הרגל היסטורי. האינרציה של קשר אטלנטי שנבנה לאחר מלחמת העולם השנייה ומעולם לא נחשב מחדש באמת. בת ברית החולקת ערכים רבים, אך שבשנים האחרונות הראתה פעמים רבות שהיא נעה בכיוונים רחוקים, אם לא מנוגדים, לעקרונות שאירופה מכריזה שהיא מגנה עליהם.
יש גם סוגיה טכנית עדינה במידה שווה: חלק ניכר ממערכות הנשק ותשתיות הביטחון שעליהן בנתה אירופה את הגנתה תלוי בטכנולוגיות, תוכנה ומערכות פיקוד הנותרות בשליטה אמריקאית.
שינוי ממשל בוושינגטון, שינוי בסדרי עדיפויות, והאיזונים שעליהם בנתה אירופה את הגנתה עלולים להתגלות כשבריריים ביותר.
ויש נתון דמוגרפי המתעלם ממנו באופן שיטתי: המערב, ואירופה בראשו, רושם כבר שנים ירידה בילודה המערערת מן השורש את קיימות המודל החברתי והכלכלי שלה עצמה. בעיה מכרעת הרבה יותר, בעשורים הקרובים, מכל איזון צבאי נקודתי. אך מדברים על כך בקול נמוך, כמעט כאילו זה טאבו — קל יותר לעסוק בטנקים, שלפחות נותנים אשליה שעושים משהו.
בתרחיש הזה, ההשערה של קשרים הדוקים יותר עם רוסיה, עם מדינות המזרח התיכון ולאורך צירי דרך המשי החדשה — מעוגנת בכיבוד ערכים אירופיים, לא מתקבלת ללא ביקורת — הייתה מציעה אופק בר-קיימא יותר מזה שנבנה על ברית אטלנטית המסומנת יותר ויותר בסתירות שלה עצמה. זוהי מחשבה המחייבת מאמץ של דמיון פוליטי שבבריסל, לעת עתה, איש אינו נראה מוכן לעשות.
הזדמנות שהוחמצה
השאלה שאירופה צריכה לשאול את עצמה אינה כיצד להמיר מפעלי רכב למפעלי נשק, אלא כיצד לייצב את כלכלתה שלה, להשיב תנופה לחדשנות, להשקיע במחקר ובהכשרה, לבנות צמיחה מבנית שאינה תלויה בתרחישי סכסוך. הדבר היה אומר להתמודד עם הקשרים שלא נפתרו של המעבר האנרגטי, לתמוך במחקר על טכנולוגיות חדשות, ליצור את התנאים התעשייתיים — לא רק הרגולטוריים — כדי שאירופה תשוב להיות תחרותית. הדבר היה אומר להסתכל קדימה במקום אחורה.
מי שתומך בהמרה המלחמתית מעלה טיעונים לא של מה בכך: הרתעה היא מרכיב מוכר ביחסים בינלאומיים, וההקשר הגיאופוליטי דחף גם מדינות אחרות לחזק את יכולות ההגנה שלהן. אך התנגדויות אלו אינן מוחקות את העובדה שאירופה מתמודדת עם משבר הרכב באותו קוצר ראייה שיצר אותו: בלי חזון, בלי תוכנית, בלי האומץ להביט מעבר לחירום המיידי.
הבחירה בדרך הנשק כדי לעצור את שטף איבוד מקומות העבודה מובנת בדוחק של הטווח הקצר. אך זו הרעלה על העיניים ביחס לעתיד: היא פותרת בעיה היום ויוצרת בעיה חמורה יותר מבנית מחר, ומסיטה את תשומת הלב — ואת המשאבים — ממה שבאמת דרוש כדי להבטיח אירופה יציבה, חדשנית ומשגשגת.
ההרשעה האמיתית
אירופה ממשיכה לייצר נשק כדי להגן על הווה שלא הצליחה לבנות, בעוד העתיד — העשוי מחדשנות, מעבר אקולוגי חכם, דיפלומטיה — מחכה לשווא שמישהו ירים את מבטו מעבר לחצר הבית שלו. שבויה בפחד ובאינרציה, ההנהגה האירופית מעדיפה לשמור על עיניים מושפלות וידיים עסוקות: עדיף רובה מאשר אסטרטגיה.
זו, בסופו של דבר, ההרשעה האמיתית. לא משבר הרכב, לא התחרות הסינית, לא המעבר החשמלי המנוהל בצורה גרועה. זהו חוסר היכולת לחשוב על מחר משום שעסוקים מדי בלשרוד את היום. ובעוד הפה מלא ב“ביטחון” ו“הרתעה”, אירופה מפספסת את ההזדמנות לבנות משהו שיחזיק מעמד: כלכלה יציבה, חברה מלוכדת, עתיד הכתוב במחקר ובידע, לא בפלדה.