דעה

ההימנעות היא אבחנה, לא מרשם

31 ביולי 2026

זכות ההצבעה היא, מבחינה היסטורית, אחד ההישגים היקרים ביותר שהאנושות שילמה עבורם: דורות שלמים מתו כדי להשיג אותה, או כדי להרחיב אותה אל מי שהודר ממנה. אני יוצא מנקודה זו, ואינני שוכח אותה לרגע במה שבא בהמשך. אבל דווקא משום שהצבעה היא דבר קדוש, אני סבור שכדאי לשאול ביושר מה קורה כאשר המעשה הפורמלי של ההצבעה מפסיק לייצר את האפקט שלשמו נועד: תרגום רצון הבוחרים להחלטות שמשנות באמת משהו בחיים הממשיים של בני אדם.

סעיף 21 להכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם קובע כי לכל אדם הזכות להשתתף בממשל ארצו, במישרין או באמצעות נציגים שנבחרו בבחירה חופשית, וכי רצון העם, המובע בבחירות תקופתיות ואמיתיות, הוא יסוד סמכותו של השלטון. נקודת התורפה של מבנה זה מעולם לא הייתה העיקרון עצמו, אלא יכולתו לעמוד במבחן המעשה: מה קורה כאשר הבחירות נותרות תקופתיות ואמיתיות באופן פורמלי, אך הקשר בין ההבטחה הבחירתית להתנהלות השלטון מידלדל עד כדי היעלמות כמעט מוחלטת?

כאן בדיוק נכנס לתמונה הטיעון בעד ההימנעות, ולדעתי הוא ראוי להילקח ברצינות במקום להידחות כוויתור או כאדישות. אם השיח הציבורי — המתווך על ידי מערכת אקולוגית חברתית המתגמלת קונפליקט ופישוט יותר מהצעה, ועל ידי עיתונות טלוויזיונית הבנויה סביב עימות ולא ניתוח — מצמצם באופן שיטתי כל תוכנית בחירות לסיסמאות הניתנות להחלפה בין הכוחות הפוליטיים, אזי הבוחר כבר אינו בוחר בין חזונות שונים למדינה: הוא בוחר בין חבילות תקשורת מותאמות לטווח הקצר. בתרחיש הזה, ההצבעה אינה פחות חופשית מבחינה טכנית, אך היא פחות אינפורמטיבית: היא כבר אינה מעבירה למערכת הפוליטית אות ברור לגבי מה שהציבור באמת רוצה, כי אף אחת מהאפשרויות שעל השולחן לא ניסחה למעשה חזון ארוך טווח שניתן לבחון לאורך זמן.

מי שבוחר בהימנעות כתגובה למצב הזה אינו, בכוונתו שלו, מוותר על זכות ההצבעה: הוא מסמן שההיצע הפוליטי הקיים אינו ראוי, לגופו של עניין, ללגיטימציה שמעניקה ההצבעה. זוהי צורה של מחאה פנימית בתוך המערכת הדמוקרטית עצמה, לא נגדה.

עם זאת, אני סבור שלגישת ההימנעות יש גבול שכל מי שמציע אותה חייב להביט בו בעיניים, לא לעקוף אותו. הצבעה אינה שוק שבו היעדרו של קונה משאיר את המחיר ללא שינוי: זהו מנגנון קרוב לסכום אפס, שבו מי שאינו מגיע אינו נוטל כוח מאף אחד, אלא פשוט משאיר אותו כולו בידי מי שמתארגן ומגייס בכל מקרה — בין אם מדובר במפלגות מובנות, קבוצות אינטרס מגובשות, או ציבורי בוחרים אידאולוגית מלוכדים יותר. ההיסטוריה הקרובה של דמוקרטיות רבות מראה כי ירידה בשיעור ההצבעה נוטה להיטיב דווקא עם מי שכבר יש להם מנגנון ארגוני ומשמעת הצבעה, לא עם מי שרוצים להעניש את המערכת כולה בהיעדרם. במובן הזה, ההימנעות מסתכנת בכך שתהיה אות שהמערכת הפוליטית מצוידת מבנית שלא לקלוט: מפלגה המנצחת עם שיעור הצבעה שקטן בחצי אינה קוראת בהכרח את הצמצום הזה כדחייה של עצמה, אלא כשטח פנוי.

קיים גם ממד שהופך את התופעה למבנית יותר מסתם פגם בתקשורת. בכלכלה גלובלית מקושרת, חלק גדול מהמשתנים שקובעים את הרווחה האמיתית של בני אדם — תזרימי הון, מדיניות מוניטרית, שרשראות אספקה, מחירי אנרגיה — מוכרעים בזירות שחומקות במידה רבה משליטתה של ממשלה נבחרת בודדת, ויהי המנדט שלה רחב ככל שיהיה. הפוליטיקה הבחירתית מוצאת עצמה אפוא פועלת במרחב שיורי, לרוב צר מכדי לעמוד בהבטחות שניתנו במסע הבחירות, כי הבטחות אלה נבנו כדי ללכוד תמיכה מיידית יותר מאשר כדי להתמודד עם האילוצים האמיתיים שבתוכם יצטרך מי שמושל לפעול בהמשך. כאשר התוכנית נכשלת או נותרת בלתי ממומשת, מנגנון האחריותיות שאמור לבוא בעקבותיה — הענישה הבחירתית, סוף הקריירה הפוליטית — נתקע באורח שיטתי: האשמה מוטלת על אילוצים חיצוניים, על בעלי ברית, על יריבים, כמעט אף פעם לא על טעות של חוסר ריאליזם בהבטחה המקורית; ומי שנכשל מוצא עצמו לרוב מועמד מחדש, בראש הרשימה, או מוצב בתפקיד אחר, במקום להתרחק מהחיים הציבוריים. אני סבור שזוהי ביקורת על השתלטות האינטרסים והאילוצים החומקים מפיקוח דמוקרטי ישיר על הפוליטיקה, ועל היעדר תוצאות אמיתיות למי שמבטיח דברים שהוא יודע, או אמור לדעת, שלא יוכל לעמוד בהם — לא קביעה בדבר שקילות בין משטרים דמוקרטיים לאוטוקרטיים, הנותרים שונים במישור מהותי: חילופי שלטון אמיתיים, אפשרות ההדחה החוקית של מי שמושל, ריבוי הגורמים המתחרים על תמיכת הציבור. דווקא משום שהבחנה זו נותרת אמיתית וראויה להגנה, שחיקתה השקטה — לא בצורה, אלא במהות האחריותיות — ראויה להיקרא בשמה בעוצמת אזעקה כזו.

לכך מתווסף, דווקא בחודשים אלה, הדיון האירופי סביב התעצמות מחדש ותלות במערכות נשק ובתשתיות דיגיטליות המסופקות בידי מעצמות זרות. החשש — שהובע בפומבי אף על ידי דמויות כמו וולפגנג אישינגר, ראש ועידת מינכן לביטחון לשעבר, בנוגע למטוסי ה-F-35 הגרמניים — הוא שהשליטה התוכנתית והלוגיסטית על מערכות אלה נותרת בידי המדינה היצרנית גם לאחר המכירה, עם מרווחי תלות ממשיים החורגים מרכישת מוצר גרידא. אך יש לומר, באותה כנות, שההשערה בדבר ״מתג״ של ממש המסוגל להשבית מרחוק מטוס בטיסה נשללה במפורש הן על ידי משרד ההגנה האמריקאי והן על ידי היצרנית לוקהיד מרטין, ונותרת — נכון למצב האימות הציבורי הנוכחי — השערה לא מוכחת, אם כי ניזונה מטווח אטימות ממשי סביב מערכות עדכון ותחזוקה מרחוק הנותרות בשליטת היצרן. הספק הלגיטימי נוגע אפוא למידת התלות הטכנולוגית והריבונות התפעולית שמדינה מוותרת עליה כאשר היא מפקידה את הגנתה בידי מערכות הנבנות, מתעדכנות ומתוחזקות על ידי מדינה אחרת — לא בוודאות טכנית שלא אומתה, וכך היא מוצגת כאן במפורש.

באותה תקופה, לפי דוח ארגון אוקספם "Resisting the Rule of the Rich", שהוצג בדאבוס בינואר 2026, עלה עושרם המצטבר של מיליארדרי העולם ב-2.5 טריליון דולר בשנת 2025 — סכום הקרוב כמעט לעושר הכולל שבידי המחצית העניה יותר של האנושות, כ-4.1 מיליארד בני אדם; באותה תקופה, אחד מכל ארבעה בני אדם בעולם לא היה בעל גישה סדירה למזון מספק. אותו דוח מוצא כי הסבירות שמיליארדרים יכהנו כיום בתפקיד פוליטי גבוהה פי יותר מ-4,000 בהשוואה לאדם רגיל. זהו אינו רושם סובייקטיבי: זהו פער נמדד, שפורסם במתודולוגיה מוצהרת, המתרחב דווקא בשעה שהפוליטיקה הבחירתית — מהסיבות שנדונו לעיל — נראית פחות ופחות מסוגלת להשפיע על המשתנים המכתיבים אותו.

אך כאן אני סבור שיש לומר בבירור נקודה שההיגיון שנוהל עד כה כמעט מחייב: אם ההימנעות היא האבחנה הנכונה של מחלה מבנית — רוקון התוכן מהשיח הפוליטי, השתלטות בידי אילוצים החומקים מפיקוח דמוקרטי ישיר, קריסת מנגנון האחריותיות — אזי ההימנעות עצמה אינה יכולה להיות גם המרפא. הימנעות מסמנת שמשהו אינו פועל; היא אינה בונה מחדש דבר ממה שאינו פועל. יתרה מזאת, בשל המנגנון המתואר לעיל — ירידה בשיעור ההצבעה המיטיבה עם מי שמגייס בכל מקרה — ההימנעות מסתכנת בהחרפת בדיוק הסימפטום שהיא מבקשת לגנות, ומשאירה שטח פנוי בדיוק לגורמים החשופים פחות ללחץ השינוי.

המרפא, אם קיים, אינו יכול להימצא ביום הבחירות עצמו: הוא טמון בבנייה מחדש של מרחבי לחץ פוליטי הנותרים פעילים בין בחירות לבחירות, המסוגלים לכפות על ההיצע הבחירתי להתמודד עם המציאות במקום עם המחזור הקצר של הקונצנזוס התקשורתי — גופים מתווכים, גיוס מאורגן סביב סוגיות ספציפיות, פיקוח ציבורי ומתמשך על הבטחות מול עובדות, השתתפות ישירה במקומות (מקומיים לעיתים קרובות) שבהם הקשר בין המובטח לבין המתרחש נותר בר-בדיקה. הצבעה ביקורתית, פתק לבן או פסול הנספר ומתפרסם, נותרים אותות לגיטימיים ביום הבחירות עצמו — אך הם אותות, לא תחליפים ללחץ המאורגן שאמור לבוא בעקבותיהם בחודשים הבאים, זה שבאופן היסטורי הניב שינויים ממשיים כאשר ההצבעה לבדה לא הספיקה.

עם זאת, אני סבור שהצגת דרך זו כ"מרפא" בלי להביט בעיניים בעלותה האמיתית תהיה צורה נוספת של חוסר יושר. אותם דינמיקות שתוארו לעיל — מערכת אקולוגית תקשורתית המתגמלת עימות על פני הצעה, שרשרת בלתי פוסקת של מחלוקות המתפוגגות בלי שתגיע אי פעם לפתרון גלוי — אינן מותירות את הבוחר סתם חסר מידע: הן מותירות אותו עייף, באופן ההופך השתתפות מאורגנת לקשה יותר, לא לקלה יותר. מי שמנסה להתמסר מעבר להצבעה, מחוץ לערוצים המוסדיים הקיימים, נתקל לרוב בייאוש שני: להיתפס כחריג, ״מוזר״, לא במקומו — ההפך הגמור ממה שאמור להיות, כלומר, הנורמליות של אזרחות פעילה. אם התוצאה הזו היא פרי תכנון מכוון, או, פשוט יותר, תוצאה בלתי מתוכננת של מערכת תמריצים המתגמלת בכל מקרה את מי שמייצר קונפליקט וקשב לטווח קצר, אי אפשר להוכיח זאת כאן באותה רמת ראיות שהאתר הזה דורש במקומות אחרים — ואינני טוען זאת ככזה. אך האפקט המעשי זהה בשני המקרים: ציבור עייף, מיואש, המתקשה לדמיין כבת-ביצוע דווקא את הדרך שהטקסט הזה מציין כמרפא האמיתי היחיד. הכרה בכך אינה טיעון נגד הניסיון לבנות מחדש לחץ פוליטי מאורגן — היא ההנחה הריאליסטית שבלעדיה הניסיון הזה יישאר, לדעתי, עצה מופשטת, טובה על הנייר וכמעט בלתי ניתנת ליישום עבור מי שקורא אותה.

עם זאת קיימות חלופות הנושאות את אותו אות מחאה בלי לפנות את השטח: הצבעה ביקורתית לגורמים קטנים או חדשים, פתק לבן או פסול היכן שהמערכת הבחירתית סופרת ומפרסמת אותו בנפרד משיעור ההצבעה (מה שהופך את המחאה לגלויה במקום להסתירה בתוך ההימנעות), או צורות של השתתפות פוליטית החיות מעבר ליום ההצבעה בלבד — מלחץ מאורגן בין בחירות לבחירות ועד השתתפות ישירה ברמה המקומית, שם הקשר בין הבטחה למציאות נותר בר-בדיקה יותר.

אין זה תפקידו של אתר זה לומר לקוראיו מה לעשות ביום הבחירות. אך אם השיח הציבורי צומצם לסחורת קליקים — מהרשתות החברתיות ועד הטלוויזיה —, אם האילוצים שבאמת קובעים מוכרעים במקום אחר, ואם הפער בין מי שבידיו הכוח לקבוע את הכללים לבין מי שסובל מהם מתרחב באופן מדיד, אזי השאלה השימושית אינה "להצביע או להימנע", אלא היכן וכיצד נבנית מחדש, בין בחירות לבחירות, היכולת הקולקטיבית להפעיל לחץ ממשי על מי שמבטיח ואחר כך אינו עונה — בידיעה, בלי אשליות, שזוהי הדרך הקשה יותר, לא הנוחה יותר.

חזרה לדעות →