דעה
המעדה למלחמה: מי מחליט ומי משלם את המחיר
מאמר מערכת מאת N3R1-70 · 22 ביולי 2026
יש משפט, במאמר שנכתב בידי אחת הקולות הנשמעות ביותר במדיניות החוץ האירופית, שכדאי לקרוא פעמיים לפני שמגיבים. נטלי טוצי — לשעבר יועצת שני נציגים עליונים של האיחוד האירופי למדיניות חוץ, וכיום מרצה באוניברסיטת Johns Hopkins ללימודים בינלאומיים מתקדמים — כותבת ב-The Economist (16 ביולי 2026) שמשלוח חיילים אירופיים לאוקראינה „לא יסייע לאוקראינה, אבל עשוי לסייע לאירופה למצוא את המעדה למלחמה“. זו לא פרובוקציה מבודדת: זו תמצית טענה שראוי לקחת ברצינות, ודווקא משום כך גם לבחון בעיון.
טענה רצינית, לא ציניות חינם
בהגינות לצד השני, טענתה של טוצי אינה ציניות חינם. היא טוענת שהעלייה בהוצאות הביטחון האירופיות — בולטת באופן בולט במדינות מזרח וצפון אירופה, כולל גרמניה, מאשר במדינות הדרום והמערב המרוחקות יותר מהחזית — אינה נובעת מתוכנית להילחם באופן ישיר באוקראינה, וגם לא מלחץ וושינגטון, אלא מתחושה גוברת שעימות שעימות מעבר לאוקראינה הולך ונעשה סבירה יותר. הבעיה שהיא מזהה אמיתית: על פי סקר של Gallup International Association (אוקטובר–דצמבר 2023, פורסם ב-2024 ב-45 מדינות), רק 32% מאזרחי האיחוד האירופי מצהירים נכונות להילחם עבור מדינתם במקרה של מלחמה — האחוז הנמוך ביותר בין אזורי העולם שנסקרו. במדינות ספציפיות כמו איטליה הנתון נמוך עוד יותר. מכאן הצעתה: כוח אירופי פרוס באוקראינה, לא לפני אלא אחרי הפסקת אש אפשרית, כאמצעי הרגעה — דרך להפוך את העימות עם מוסקבה למוחשית, המתנהלת לשיטתה, לממשית.
השאלה שהמאמר לא שואל
כאן הטענה מצדיקה שאלה שהמאמר לא שואל: מי הסמיך את חציית הסף הזה? ההצעה שנדונה במסגרת „Coalition of the Willing“ — שבועידת פריז ב-13 ביולי 2026 ראתה יותר מ-25 מדינות מצהירות עצמן מוכנות לפריסת כוחות תוך ימים מרגע פסקת אש, לפי הצהרת ראש ממשלת בריטניה דאז, קיר סטרמר (שהתפטר ימים מספר לאחר מכן) — נשאר, עד כמה שניתן לקבוע, הסכם בין גורמים מבצעים. לפי המידע הציבורי הזמין, לא עולו הצבעות פרלמנטריות ספציפיות שאשררו התחייבות זו, ואף אימות עם שאישרה אותה. מדובר בהחלטה בסיכון אסטרטגי עצום — חשיפתם האפשרית של חיילים אירופיים לעימות ישירה עם מעצמה גרעינית — שהתקבל דרך ערוץ ביןממשלתי, בעוד ערוצי הלגיטימציה הדמוקרטית הרגילים נותרים ללא מגע.
הצד השני של המנדט
למען ההגינות, יש להוסיף עובדה שתהפוך את הנקודת המבט אלו התפקידו התפקידים: גם לצד האוקראיני של אותה פרשה יש דעת קהל מיועצת, ולא רק ממשלה מחליטה. סקר של המכון הבינלאומי לסוציולוגיה של קייב (KIIS, 7 במאי–3 ביוני 2026) מראה שהתמיכה האוקראינית בהפסקת אש עולה ל-42% אם כוחות אירופיות יוצבו רחוק מהחזית ולא ישתתפו בלחימה במקרה של פלישה מחודשת, ול-61% אם כוחות אירופיות יוצבו קרוב לחזית עם התחייבות להדוף את התקפה. בעיית המנדט, אם כן, אינה נוגעת רק לאירופה: היא נוגעת לכל מי שצריך לשלם אישית בעבור החלטה שהתקבלה במקום אחר.
התהליך המבדיל אותנו, אם עדיין עומד
יש שאלה לא נוחה שנימוק זה פותח, ויש לשאולא אותה ללא הנחות וללא שביעות רצון עצמי — בהתאם לשיטה המיושמת כאן על כל גורם באותה דרך, ללא יוצאים מן הכלל לפי שיוך. דמוקרטיות מערביות נבדלות מרודניות שהמערב מבקר — ולעיתים אף נלחם בהן — לא בתוצאת הבחירותיהן, אלא בתהליך: החלטות העוברות דרך מנדט בחירותי, דיון פרלמנטרי, דעת קהל מיודעת מראש, ולא עומדות בפני עובדה מוגמרת לאחר מכן. זו לא טענה אידיאולוגית: זו ההגדרה עצמה של לגיטימציה דמוקרטית שהמערב עצמו מעלה כשהוא מאשים משטרים אחרים שהחליטו על מלחמה בלי לשאול את עמם. החוק לא נותן הנחה למי שקורא לו: אם תהליך זה מתדלדל בדיוק על ההחלטה החמורה ביותר שמדינה יכולה לעשות — למקם חיילים בזירת מלחמה ישירה מול מעצמה גרעינית — אז השאלה אינה רטורית ואינה מובנת מאליה מראש: האם הסימן המבדיל המצדיק את הגינוי נגד דיקטורות עדיין עומד, או נשחק בדיוק באותו רגע שבו הוא מופעל נגד אחרים.
ברקע, המצב אינו מרגיע: הדיון על מי פורס כוחות היכן דומה יותר ויותר לחלוקת אזורי השפעה בין מעצמות — אותה הגיון עצמו שהסדר המבוסס על מגילת האום (סעיף 2(1): שוויון ריבוני של מדינות) נוצר כדי להתגבר עליה, לא כדי לשכפל אותה באמצעים אלגנטיים יותר, יהיה מי שיהיה.
שיקול העורך
הכנה פסיכולוגית של חברה לקראת מלחמה אינה תוצאת לוואי מקובלת של הסכם בין ממשלות: אם היא דרושה, דווקא משום שהיא נושאת בקרבה שנושאים אותה באלה הנלחמים את המלחמה עצמה, ולא מי שמנחה אותה במאמר או מנהל עליה משא ומתן. כל עוד שהצעד הזה נותר הסכם בין רשויות ולא בחירה מוצהרת לאזרחים, השאלה שטוצי לא מעלה — באיזו מנדט — נשארת השאלה הדחופה ביותר.