דעה
מלחמה היברידית, ראיות מוסתרות: הסלמה בשני מסלולים
2 בספטמבר 2026
בליל 4–5 באוגוסט 2026 נמצא רחפן טעון חומר נפץ ליד מטוס משא אוקראיני מדגם אנטונוב בשדה התעופה לייפציג/האלה — שדה תעופה המשמש מאז 2022 גם כמוקד לוגיסטי לסיוע צבאי לקייב. משם החלה שרשרת אירועים שהובילה, כעבור חודש, להאשמה רשמית של מדינה כלפי מדינה. עקבתי אחר העובדות לפי הסדר שבו התרחשו, וניסיתי בכל שלב להפריד בין מה שאומת לבין מה שסביר בלבד.
מה קרה
המטען לא התפוצץ עקב תקלה במפעיל ההצתה. כלי טיס שני, בלתי מזוהה, פגע בגובה 400 מטרים ובמרחק שישה קילומטרים משדה התעופה במטוס משא של DHL שנאלץ להפסיק את נחיתתו: הטייס הוסט להנובר, שם נגרם למטוס נזק קל בחרטום. כעבור עשרה ימים נמצא רחפן שלישי עם חומר נפץ צבאי נוסף באותו אזור. ב-1 בספטמבר ייחסה ממשלת גרמניה את ההתקפה באופן רשמי לרוסיה: סגירת הקונסוליה בבון והבית הרוסי בברלין, סנקציות הנדונות מול האיחוד האירופי, הצהרת סולידריות מלאה מצד נאט"ו. מוסקבה דוחה הכול כראיות מבוימות.
השערה חלופית לגבי המטרה — מיוחסת, לא מוחזקת כעובדה
קריאה דוקטרינרית של מלחמה היברידית טוענת שרחפן אינו צריך להתפוצץ כדי "להצליח": מטרתן של חדירות מסוג זה היא לבחון את זמני התגובה של ההגנה האווירית האירופית, למפות פערים בכיסוי הרדאר ולהדגים את חדירותם של תשתיות קריטיות בלי לפתוח בעימות ישיר. קריאה זו עולה בקנה אחד עם דוקטרינת "האזור האפור", הנתמכת בידי מי שרואה באירועים אלה מבחנים שיטתיים ולא התקפות כושלות — אך היא נותרת פרשנות דוקטרינרית, לא עובדה שנקבעה על ידי מקור רשמי כלשהו לגבי המקרה הספציפי של לייפציג. אני משאיר אותה נפרדת מהתיאור העובדתי מאותה סיבה שבגללה אני משאיר בהמשך את השערת "הדגל הכוזב" נפרדת: שתיהן סבירות, אף אחת מהן אינה מוכחת.
בעיית הייחוס
העובדה החומרית אינה שנויה במחלוקת; מידת הפומביות של המודיעין התומך בייחוס — כן. גרמניה אינה הראשונה המקשרת בין מוסקבה לחדירות רחפנים באירופה, ומספר האירועים המיוחסים לפעולות היברידיות רוסיות ביבשת עלה בהרבה על המאה מאז תחילת השנה — עובדה זו כשלעצמה אינה הופכת את ההאשמה להמצאה. אך כיום לאף אחת משתי הגרסאות אין ראיות פומביות מלאות: לא הייחוס למוסקבה, ולא השערת ההטעיה שמעלה הקרמלין, שגם היא אינה מציגה כל יסוד שניתן לאמת לתמיכתה. "זה נוח למישהו" אינו הוכחה, באף אחד מהכיוונים.
הדיפלומטיה קיימת
מאז 17 ביוני 2026 מקיים נשיא המועצה האירופית, אנטוניו קוסטה, ערוץ דיפלומטי ישיר עם הקרמלין — מגעים שמקורות באיחוד האירופי עצמם מתארים כ"קצרים, ללא חילופי דברים מהותיים", שנפתחו כדי להיות מוכנים למשא ומתן כאשר התנאים יאפשרו זאת. אין זה נכון שהכול לחץ ושום דבר אינו דיאלוג: שני המסלולים פועלים במקביל, ונותר לגיטימי לשאול האם השני מקבל את אותה אנרגיה פוליטית כמו הראשון — אך אין זה מדויק לכתוב שהדיפלומטיה אינה פועלת כלל.
מי מרוויח — במספרים, לא ברשמים
ב-2026 מגיעה ההוצאה הביטחונית של איטליה ל-32.4 מיליארד יורו, שיא היסטורי. תוכנית ReArm Europe שואפת לייצר עד 650 מיליארד יורו של מרחב תקציבי נוסף בתוך ארבע שנים. באותה תקופה, הוצאות הלוביסטים בבריסל של עשרת יצרני הנשק הגדולים באירופה גדלו ב-40% תוך שנה אחת, עם 197 פגישות בין חברי הפרלמנט האירופי לתעשיית הביטחון — יותר מפי שניים מהממוצע בחמש השנים הקודמות. עם זאת, יש צורך בהבהרה: משבר פולקסווגן, שבו עד 50,000 משרות בסיכון ברחבי העולם ו-37,000 עזיבות שכבר סוכמו, אינו — לפי הודאת המנכ"ל בלומה עצמו — הצד השני של מעבר ל"קפיטליזם צבאי": הסיבה המוצהרת היא תחרות סינית, מכסי מסחר אמריקאיים, עודף כושר ייצור ועלות עבודה. התחמשות מחדש ומשבר הרכב נותרים שתי דינמיקות מקבילות של הקפיטליזם הגרמני, לא סיבה ותוצאה שלה — לקשור ביניהן יהיה אותו קיצור סיבתי שאני דוחה כשאני רואה אותו מיושם במקומות אחרים.
חזית שנייה, המוזכרת כאן רק בקצרה
בדצמבר 2025 הפך האיחוד האירופי את הקפאת נכסי הבנק המרכזי הרוסי, בסך כ-200 מיליארד יורו, לקבועה, תוך ביטול ההצבעה החצי-שנתית על החידוש — צעד שרוסיה מערערת עליו משפטית, עם תביעת נזיקין על סך 226 מיליארד דולר נגד המחסן הבלגי יורוקליר, והמעלה שאלה של משפט בינלאומי הרחוקה מלהיות שולית: חסינות ריבונית, ומה קורה כאשר רזרבה מדינתית המוחזקת בחו"ל חדלה, הלכה למעשה, מלהיות בלתי ניתנת לפגיעה. לא ארחיב בכך כאן: הנושא ראוי לתיק משלו, עם מבחן סימטריה ייעודי — מה קורה כאשר מדינה אחרת מקפיאה נכסים מערביים? — ומקורות שיאומתו אחד לאחד. אני מסמן זאת כאן רק כטריגר לנושא עתידי.
השיפוט
אין הוכחה ודאית שהרחפן בלייפציג הומצא כדי להצדיק התחמשות מחדש — אין לי הוכחה לכך, ולמי שטוען זאת אין הוכחה מוצקה יותר ממי שטוען את ההפך. עם זאת אני מאמין ששאלת "cui prodest" (מי נהנה) יש לה תשובה חלקית וניתנת לאימות בתקציבים הציבוריים: בין אם האירוע אמיתי, מזויף, או משהו באמצע, זרם הכסף לתעשיית הביטחון כבר זורם, גדל, ומוצא בהסלמה — האמיתית או הנתפסת — את ההצדקה הנוחה ביותר עבורו. השארת השאלות "מי הניח את הרחפן" ו"מי מרוויח מהתגובה לרחפן" נפרדות אינה יחסיות: זו הדרך היחידה להמשיך לשאול את שתיהן בלי לכופף אחת כדי לרצות את השנייה.